פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "טור אחד לחלום" הוא סרט מאכזב ולא אפוי

      "טור אחד לחלום", הסרט הטלוויזיוני של ערוץ 10 מנסה לתפוס מרובה, אבל מרגיש כמו סרט סטודנטים, כשאפילו עמוס תמם ולירז צ'רכי לא מצליחים להציל אותו מלהיות מביך

      "טור אחד לחלום" הוא סרט מאכזב ולא אפוי

      החלום העני והעצוב מכולם הוא על הטלפון של אראלה ממפעל הפיס; גם אם הסטטיסטיקה מראה שהסיכויים של האדם הסביר והבריא למות עד הבוקר שלמחרת גדול יותר מהסיכוי לזכות לפתע מהשמיים בסכום כסף שישנה את חייו, החלום הזה מסרב לגווע לאורך הדורות. על העיקרון הזה בנוי סרט הדרמה הטלוויזיוני "טור אחד לחלום" - שבי (עמוס תמם), בן למשפחה מרוקאית בירושלים, ערב הבחירות הגורליות והמהפכניות של 1977, חולם למצוא את מקומו בעולם בכלל ובעולם הזעיר של משפחתו בפרט, והדרך שלו היא למלא באובססיביות בכל שבת טור של כרטיס טוטו.

      הדרמה המשפחתית של אלון שרביט עוסקת באיחוד משפחתי טעון, 25 שנים לאחר שכביכול בגדה בזכר בעלה המנוח, חוזרת הגיסה המנוכרת (רונית יודקביץ') לחתונת אחיינה (אלי אלטוניו), מגובה בבתה היפה מזל (לירז צ'רכי) מנישואיה החדשים, ונוכחות השתיים מערבלת את הדינמיקה המשפחתית העדינה. שבי, הבן הבכור למשפחה, שבימים עובד כנהג מונית ובלילות חולם על אמריקה ועל זכייה בטוטו, מתאהב בן רגע במזל, מה שכמובן יסבך עוד יותר את הדברים המורכבים ממילא.

      טור אחד לחלום (יח"צ)
      כל החומרים שם, אבל העיסה לא תופחת. מתוך "טור אחד לחלום" (צילוםף יח"צ)

      כל החומרים הנכונים לכאורה נמצאים כבר בתוך "טור אחד לחלום" – התקופתיות הצבעונית על העיצוב האמנותי (המוצלח מאוד) של סוף הסבנטיז; החלום האמריקאי בגרסת השיכונים הישראלית; הדרמה המשפחתית הצפופה; העיסוק בעדתיות ובשורשים המרוקאיים; המהפך המדיני אל מול המהפך הפנימי. אבל זו בדיוק גם הבעיה של "טור אחד לחלום" שמרגיש כמו שיעור ביסודות התסריט, ויש בו משהו סטודנטיאלי וצמוד לספר בכל הנוגע לרוחב הנשימה של הדרמה. הסרט של שרביט (אותו הוא גם כתב וגם ביים), לא ממריא כי הוא אוחז בקרקע הבטוחה מדי עד פרקי אצבעות מלבינים ממאמץ.

      נוסף על הנסיון לכרוך את כל האלמנטים הישראליים-נכונים-נוגעים ללב-בדוקים ומוכחים בסרט קצר אחד, "טור אחד לחלום" מסרב לתת לצופה לקחת איזשהו חלק פעיל בהתרחשות – כל הדרמה והמהלכים מדוברים על ידי הדמויות, ואין שום התרחשות שפשוט קורית מעצמה מבלי שמסבירים ומדבררים אותה עד זרא. המצוקות, הקונפליקטים, הרצונות והסודות – כולם פשוט נשפכים מפיהן של הדמויות כאילו שרמז או ניואנס הן מילים גסות. או לחילופין – כאילו שהצופה לא מסוגל להתמודד עם מעט עמימות נדרשת או הפעלת ההיגיון הבריא שלו בעצמו. שרביט לא סומך על הצופה ולא סומך על עצמו, והקומבינציה בין השניים גורמת לו לכתוב ולביים את הדרמה שלו במשיכות מכחול גסות ועבות היכן שנדרש היה שימוש מרומז ואוורירי בצבעי מים עדינים.

      טור אחד לחלום (יח"צ , עודד מרום)
      אפילו עמוס תמם לא מספיק. מתוך "טור אחד לחלום" (צילום: עודד מרום)

      הדבר העיקרי שעובד לטובת "טור אחד לחלום" הוא קאדר שחקנים מהחלומות – אלברט אילוז; ריימונד אבקסיס; ריטה שוקרון; יעקב כהן; אלי אלטוניו וכל המוזכרים לעיל, מצליחים לקחת את מעט הבשר הדרמטי שיש לסרט ולמלא אותו בחן ובחמימות. אבל כל החן והרצון הטוב של השחקנים להיכנס לנעלי הדמויות הלא אפויות מספיק, לא מצליחים להפוך את "טור אחד לחלום" לסרט טוב מספיק, והדקות האחרונות שלו עליהן מודבקים באופן מלאכותי מסר מעושה וסוף טוב בכוח, הופכות את הסרט לאכזבה של ממש.

      מה חשבתם על "טור אחד לחלום"? ספרו לנו בפייסבוק