חברת מילניום היא הילד המופרע והמעצבן של התעשייה ההוליוודית. החברה, מיסודם של שלושה ישראלים אבי לרנר, בועז דוידזון ודני דמבורט - אחראית על הרבה מסרטי ה"פילר" שאתם לפעמים רואים בטעות. אם יצא לכם להיתקל אי שם במסדרונות היותר עמוקים של הסינמה סיטי בסרט שהפוסטר שלו מלא בכוכבים מהשורה הראשונה, ואז לגלות שהסרט הוא פיסת ג'אנק זניחה לחלוטין שגורמת לכם לתהות למה לעזאזל אל פאצ'ינו/ברוס וויליס/אדוארד נורטון טרח להשתתף בזה סביר להניח שהסרט הוא עבודה של חברת מילניום, או החברה האחות, Nu Image. לא ברור איך בחברה מגייסים שוב ושוב כוכבים ובמאים ידועים כל כך לסרטים גרועים כל כך, וברוב המקרים התוצאה היא לא יותר מזה: נקודות אפלות בפילמוגרפיה של אנשים מפורסמים, שנועדו להגיע לשעות מאוחרות במיוחד בערוצי סרטים. אבל מדי פעם קורה שהחברה הזאת מצדיקה את קיומה, חלקית לפחות, באמצעות יצירת סרטים שלא היו יכולים להיווצר במקום אחר. לאו דווקא סרט טוב, אלא סרט מוזר כל כך שקשה להאמין שהוא היה מופק באולפן "נורמלי". כזה, למשל, היה "פקד מושחת" עם ניקולס קייג', בבימוי ורנר הרצוג: סרט מופרע על גבול ההזיה, שאילו היה מופק במקום אחר היה נשלח לעריכה מאסיבית כדי להפוך אותו לשפוי יותר. וכזה הוא גם "העיתונאי".
על הנייר, זה סרט שמגיע עם צוות מהשורה הראשונה: ניקול קידמן, מתיו מקונוהי, ג'ון קיוזאק וזאק אפרון תחת שרביטו של לי דניאלס, במאי שעל סרטו הקודם, "פרשס", היה מועמד לאוסקר. גם תיאור העלילה נשמע כמו מותחן קלאסי: בדרום העמוק של ארצות הברית, בשנות השישים, התבצע רצח. החשוד העיקרי (קיוזאק), תמהוני שחי בביצה לצד אליגטורים ויתושים, נתפס, נשפט, הורשע ונשלח לרצות מאסר עד ביצוע עונש המוות. קידמן, בתפקיד ווייט-טראש חולמנית וחרמנית, החלה להתכתב עם האסיר, ועל הדרך התאהבה בו נואשות. בהשראתה, תושב המקום (מקונוהי) שהפך לעיתונאי בעיר הגדולה, חוזר אל העיירה המזיעה כדי לחקור את השחיתות שהביאה להרשעה, ולשחרר את הנידון למוות. נשמע כמו מותחן משפטי סטנדרטי.
מה שהתיאור הזה לא מעביר הוא את הלכלוך. הסרט הזה מלוכלך. לי דניאלס הוכיח כבר ב"פרשס" שעידון הוא לא בדיוק הצד החזק שלו (מספיק להיזכר במוניק זורקת תינוק לרצפה ומפילה על הבת שלה טלוויזיה), וכאן הוא מקצין את כל מה שהיה מגעיל ב"פרשס" עוד יותר. הדביקות והזיעה הדרומית מכסים אותו. כל הופעה מוקצנת עד לסטראוטיפ ומעבר לו, כל איזכור לסקס או אלימות נסחט עד מלוא הסליזיות האפשרית.
זה והעובדה שניקול קידמן משתינה על זאק אפרון מול המצלמה. לסצינה הזאת אין אפילו שום חשיבות עלילתית; לא ברור למה לעזאזל היא שם, מלבד כדי לחקוק את הסרט הזה בנצח בתור הסרט שבו ניקול קידמן השתינה על זאק אפרון. וזאת רחוקה מלהיות הסצינה הבוטה, הדוחה והמה-לעזאזל-הם-חשבו ביותר בסרט. קידמן וקיוזאק חולקים סצינה ביזארית של סקס ללא מגע שצריך לראות כדי להאמין (אבל לא בטוח שתרצו), וגם מהשחקנים האחרים לא נחסכת מנת השפלה. וכמובן, אם תמיד חלמתם לראות איך נראים מעיים של אליגטור בקלוז-אפ, זה הסרט בשבילכם.
אי אפשר לצפות בסצינות האלה מבלי שתעלה השאלה "וואט דה פאק?" - אם המשתתפים בסרט היו שחקנים צעירים ורעבים שרוצים להגיע לכותרות בכל מחיר, זה היה ברור ומובן; וברור שגם שחקנים רצינים וידועים אוהבים לאתגר את עצמם. ועדיין, מה היה חסר לניקול קידמן בחיים שגרם לה לקחת את התפקיד הזה? האם היא, וכל היתר, באמת חשבו ש"העיתונאי" הוא סרט כל כך חשוב, כל כך משמעותי, ששווה להפוך למשך הזמן הקרוב לנושא לבדיחות שתן?
ובכן, הוא לא. הוא לא סרט כזה חשוב. זה לא אומר בהכרח שהוא סרט "רע" במלוא מובן המילה. העלילה, אם מצליחים להתעלם מהג'יפה שמסביב ולהתרכז בה, סבירה לגמרי: זה למעשה מעין פילם נואר, שמחליף את העיר הצפופה והאפלה בביצה שטופת שמש. ההופעה של ניקול קידמן, שסיגלה לעצמה מבטא כבד ושפת גוף של ברבי נימפומנית, בעצם מאוד מרשימה. ג'ון קיוזאק נראה כאילו הוא עושה חיקוי של קווין ספייסי. איפשהו ב"העיתונאי" יש סרט מתח לא רע, רק שקצת קשה לראות אותו מאחורי השכבה העבה של דם, שתן ונוזלי גוף אחרים שמכסה את המסך.
מה חשבתם על "העיתונאי"? ספרו לנו בפייסבוק