"Red", האלבום החדש של טיילור סוויפט, מעורר הרבה שאלות. יש המון מה להגיד עליו, והכל עוד יאמר. אבל בפופ (כמו בכל תחום אחר) כשיש מספר לעסוק בו, הוא קודם להכל. ולסוויפט יש חתיכת מספר פסיכי לדבר עליו: כבר ביום הראשון לצאתו, הוערכו מכירות השבוע הראשון של "Red" בארצות הברית בכמיליון עותקים. בימים שלאחר מכן דווח שלפי מדד נילסן, "Red" חצה את המיליון. השבוע סוויפט רושמת לזכותה הישג שמעטים זוכים לו, הישג שמעיד על פופולריות שיא. גם ליידי גאגא מתפארת בו - אלא שהיא מתפארת בו בזכות הדיל של אמאזון במסגרתו נמכר אלבומה "Born This Way" במחיר המגוחך של 99 סנט. גאגא נזקקה להכל בדולר כדי להגיע למיליון, אבל סוויפט לא צריכה קונגלומרטים שירימו לה. בגיל 22, היא כבשה את הפסגה הזו לבד. טיילור סוויפט היא לא ריהאנה, היא לא בריטני ספירס, היא גם לא לנה דל ריי. היא לא הן, כי היא לא רואה אותן ממטר; יש רק שני סופרסטארים גדולים באמת במוזיקה היום, ושתיהן נשים. לאחת קוראים אדל, השנייה היא טיילור סוויפט. כל היתר שוליות.
אולי זה לא מקרי שסוויפט ואדל (24) כמעט בנות אותו גיל. שתיהן נשים צעירות מאד שפונות לקהל שמרני, למרות שהן עצמן לא ממש שמרניות. למעשה, לשתיהן יש טוויסטים די קוליים באופי: אצל אדל אלו הסיגריות, הג'ורה הבריטית והסירוב המיתולוגי להופיע בחתונה של וויליאם וקייט (כי לטענתה היא "כבר קבעה פיקניק עם חברים באותו יום". גאונה) שהופכים אותה למגניבה. אצל סוויפט זו המתיקות האין סופית שמשתלבת, או שמא מכסה, על שאפתנות כמעט מבהילה. שתי התכונות הללו, הכל כך דומיננטיות אצלה, הופכות את סוויפט לסוג של ערפד בי-פולארי; יצור מהפנט ומרתיע כאחד. זו קוטביות שמאפיינת גם את חיי האהבה שלה - מצד אחד היא רומנטיקנית חסרת תקנה. מצד שני, כשהיא נפגעת וליבה נשבר, סוויפט היא אקסית נקמנית וחסרת בושה. היא מתחברת בהתלהבות לניהיליסטים שברווקי הוליווד רודפי נשים כמו ג'ייק ג'ילנהול וג'ון מאייר ואז, כשזה נגמר, היא כותבת עליהם שירים, מוקיעה אותם כזבל אנושי, והופכת אותם ללהיטי ענק.
"Red" הוא אלבום טוב של יוצרת מצוינת. כמו "21" של אדל, גם הוא נכתב בעקבות מערכת יחסים שהתפרקה. אלא שבניגוד לאדל, כאן יש לנו אלבום מגוון ועמוס בהשפעות. סוויפט לא נתברכה בעוצמה הווקאלית של זמרות כמו אדל וביונסה. היא מבצעת מצוינת, אבל לא מצמררת. למזלה, כישרון הכתיבה שלה לא נופל מכישרון השירה שלה (ואולי אף מתעלה עליו). אלו, ביחד עם הסקרנות הטבעית שלה, עוזרים לה למקסם את יכולותיה ולהגיע לטופ.
העובדה ש"Red" הוא כבר אלבומה הרביעי של סוויפט מייצרת ציפייה לאלבום בוגר, אחיד ומהודק, אבל זו ציפייה לא הוגנת. סוויפט היא יוצרת בתחילת דרכה, ובאלבומה החדש היא מציגה בדיוק את מה שיוצרת בגילה אמורה להציג: קול עכשווי ומלא ביטחון שעשוי, עם הדרכה נכונה ובבוא הזמן, להפוך לאחד מהקולות החשובים במוזיקה האמריקאית. ההבטחה הזו לא נשמעת באופן רצוף לכל אורכו של "Red" אבל כששומעים אותה, היא נשמעת בגדול. "State Of Grace", השיר הפותח של האלבום, הוא אחד משירי המיינסטרים היפים של השנה החולפת. סוויפט שילבה בו טקסט בוגר עם מלודיית רוק בוגרת, אפית ויפה. והתוצאה היא השיר הכי בשל שלה. אפשר להרגיש שסוויפט אוהבת אלטרנטיב וסופגת השפעות מלהקות אינדי כמו ארקייד פייר. הניצחון שלה הוא היכולת לקחת את ההשפעות הללו ולהתאים אותן למידותיה הפופיות.
חבל שרובו של האלבום לא מורכב משירים כאלו. סוויפט מבצעת מצוין גם להיטי פופ סטנדרטיים כדוגמת "Never Getting Back Together" ו "I Knew You Were Trouble" ומצטיינת בבלדות קאנטרי לייט, בהן היא מזכירה לעיתים את כוכבי הז'אנר ליידי אנטבלום ופיית' היל. בניגוד לכל כוכב פופ אחר, סוויפט היא לא חנפנית ואין באלבום החדש זכר לדאנס הזול שמאפיין את הפופ האמריקני. רק על זה מגיעים לה חמישה פרסי גראמי.
"Red" הוא אלבום טוב ומרענן. לראשונה בקריירה שלה, סוויפט מוכיחה שהיא יותר מסתם נערה עם גיטרה והרבה מעריצים ששרה על רומיאו ויוליה. ב"Red" היא מחזקת את מעמדה כיוצרת מסקרנת ומלאה בתוכן. היא מלכת המיינסטרים, אבל היא מבינה לעומק את המשמעות והמסירות שנדרשת ממוזיקאי טוטאלי. היא לא כאן כדי לשפוט ב"אמריקן איידול" (בינתיים, הסכומים שהם מציעים יסנוורו כל אחד) ולעצב קולקציית קפסולה לטארגייט. היא כאן כדי להישאר.
מה אתם חשבתם על האלבום? דברו על זה בפייסבוק