אלמודובר הוא באמת יוצר שלא מותיר לך הרבה ברירות. איכשהו תמיד יוצא שיש איזושהי סיבה טובה למחוא לו כפיים. וסוערות, אם אפשר בבקשה. הוא בעיקר במאי של שחקנים, בעיקר במאי של סיפורים, וגם בעיקר במאי של מסרים. הוא בעיקר במאי של ויזואליה, בעיקר במאי של סימבוליקה וגם בעיקר במאי של טכניקה. ואולי הוא בעיקר במאי של בחירות נכונות. וגם אם לא כל אחד מה"בעיקרים" עובד בכל אחד מסרטיו, אלמודובר באמת לא מותיר לך הרבה ברירות, אלא לתהות אם מי שהכי מתקרב בעת הזו לתואר "הבמאי המושלם" הוא בעל מנעד התספורות הרחב מבין הבמאים כולם.
הדבר היחיד שאולי אפשר לומר כרגע בוודאות לגבי "דבר אליה", סרטו החדש של אלמודובר, הוא שהרציניים מבין מעריציו של הספרדי יהיו חייבים או כבר חבים - לעצמם צפייה נוספת. ואולי יותר משלעצמם, הם חבים זאת לפדרו, שהשקיע הפעם מעל ומעבר בסרט גדוש ומורכב, שאם אתה לא שרי רז, אז קצת קשה לך להפנים את כוליותו הרעיונית והסגנונית בשלוק אחד.
אז מה חדש אצל אלמודובר? לא מעט, אבל בעיקר נקודת המבט. שכחו מאלמודובר "במאי הנשים" המהולל וקבלו את פדרו החדש, "במאי הגברים". כמו ב"אהבת בשר ודם", סרטו שקדם ל"הכל אודות אמא", כך גם ב"דבר אליה" עינו המתבוננת של התסריטאי והבמאי מופנה אל הצד הגברי של חוויות התשוקה והאהבה. אך ההמולה הבינלאומית הרוחשת בקולניות סביב "הכל אודות אמא", סרטו המצליח ביותר, עדיין רבה, ומסווה עניין משמעותי באמנות הסינמסקופית של אלמודובר לאחרונה: שני סרטיו הטובים באמת מנסחים צורות וממציאים טעמים מלודרמטיים קיצוניים עבור הפנטזיה הרומנטית של כוח הגברא.
שני גברים, בניגנו (חוויאר קאמארה) ומרקו, מעבירים את זמנם באותו בית החולים בציפייה שבחירות ליבם יתעוררו מתרדמת. הראשון, מין נורמן בייטס חדש, אח בבית החולים, מתעלם ממצבה הרפואי של אליסיה (לאונור ווטלינג) ומפתח איתה מערכת יחסים זוגית דמיונית שתחילתה בהצצות החטופות שהציץ בה מחלון ביתו בימים בהם לא יכולה היתה להיות שלו. לעומת בניגנו, מרקו הרגשני (דריו גרנדינטי), עיתונאי ומחבר ספרי ארצות, יושב קפוא ומבולבל מול מיטתה של לידיה (רוסריו פלורס), לוחמת שוורים אך פחדנית נחשים - שפציעה אנושה בזירה קטעה את הקשר שנרקם בין שניהם. משתי עלילות הופך סיפור הסרט להיות בהדרגה סיפור החברות של בניגנו ומרקו, שגורלם הוא אחד אך קריאתם את העולם שונה.
נכון שזה השלד הסיפורי, שגם איתו משחק אלמודובר ללא הפסק אחורה וקדימה, ועליו מלביש בוירטואוזיות רבה (ו"דבר אליה", אגב, הוא סרטו הוירטואוזי ביותר) קטעי מחול ומוזיקה יפהפיים, ואף סטריפ מופתי של סרט ראינוע אילם, אותם מדברר בניגנו לאליסיה בלהט רב וביגון לא קודר, אבל חשוב יותר מכל מה שנכתב עד עתה - מה נזכור מ"דבר אליה" עוד 20 שנה? מה מבטיח את מקומו בפנתאון הנצח? קרוב לוודאי שרעיון בעילת גופתה של אליסיה בידי בניגנו (מצטער על כמה ספוילרים, אבל באמת שאי אפשר לכתוב על "דבר אליה" מבלי להתייחס לזה מדובר במפתח הגדול של הסרט); פתרון תסריטאי מכונן שאינו מתועד אלא מדווח, המממש את האידאה הסמלית הגדולה שהסרטון האילם רק רומז עליה, ושהסרט כולו חותר לכיוונה.
שומו שמים ושימו לב טהרני מוסר, אבל אלמודובר משתק לגמרי את כפות המאזניים של המוסר - אליסיה מתעוררת מתרדמתה הנצחית וחוזרת לחיים בשל מעשהו המתועב של מטפלה, בעוד בניגנו נכלא ומאבד את עצמו לדעת מחוסר ידיעת השינוי הקריטי במצבה. ב"דבר אליה" קוראים לזה חטא התשוקה, ובסופה של מיתולוגיה מודרנית הוא מביא לאובדן בדיוק כמו חטא הגאווה, ובדיוק כמו חוסר מוחלט בתשוקה, שהיא מנת חלקם של מרקו ולידיה. ואולי חטא התשוקה הוא חטא משופר, נוח יותר, כי מושא התשוקה הפנטסטי נותר תמיד שריר וקיים, ואולי זו הסיבה האמיתית מדוע מרקו ובניגנו לא באמת מעבירים את זמנם בציפייה להתעוררות הבשר, כפי שנכתב, אלא בציפייה לשימור האידאה. ואולי ואולי ואולי. בקיצור, שווה אולי הרבה יותר מצפייה שנייה.
אולה!
23.7.2002 / 10:45