צ'רלי ביטון יודע?

דאם הוא נער כפר עני המתאהב ברמפואי, נערה מהמעמד העליון שנסעה עם אביה לכפר. סיפור האהבה חסר הסיכוי הזה רק הולך ומסתבך כשדאם מתגלגל לחיי פשע בחברת חבורת עבריינים ורוכש לעצמו שם בתור "הנמר השחור" – השולף הכי מהיר במזרח – ואילו רמפואי נאלצת להשתדך לשוטר צעיר, שמשימת חייו היא לא אחרת מאשר ללכוד את הנמר השחור.

המלודרמה הזאת, שנראית כאילו היא לקוחה היישר מהארסנל של דאגלס סירק, נמצאת בבסיס הסרט "דמעות הנמר השחור", שבהיעדר הגדרה טובה יותר ניתן לקטלג אותו כמערבון-נודלס (שזה כמו מערבון ספגטי, רק עם איטריות יותר דקות ורוטב סויה במקום בולונז). מעבר לקוריוז ומעבר לעובדה שהצורה בה התאילנדים מבטאים את השם רמפואי יכולה לפרנס את טל פרידמן לחמש השנים הבאות, יש עוד כמה סיבות טובות לראות את "דמעות הנמר השחור". הסיבה הטובה ביותר היא העובדה שזה הסרט היפה, המקורי והמלהיב ביותר שמוצג כעת בקולנוע.

המהלך שנעשה ב"דמעות הנמר השחור" הוא כמעט טוב מכדי להיות אמיתי. נראה שהסרט לקוח ישירות מהמלודרמות והמערבונים האמריקאים הגדולים של הפיפטיז ומושתל בתאילנד (שהאקזוטיקה של הנופים, השפה והאנשים שלה בולטת מאוד מתחת לכובעי הקאובוי והשפמים המצוירים, אך איכשהו מתאימה לשם לחלוטין). והכל מתובל בקאמפ וקיטש מוקפדים וסופר מודעים לעצמם, שנראים כאילו הם לקוחים מהקולנוע ההודי המסחרי כפי שהוא נראה דרך עיניו של ג'ון ווטרז.

"דמעות הנמר השחור" מתחיל בקצב איטי, ולאור העובדה שמעולם לא ראית מערבון תאילנדי לפני כן, אתה לא בטוח לאן הוא עומד לקחת אותך. תוך זמן לא רב אתה מוצא את עצמך במערבולת סוחפת של ויזואליה מדהימה (רק הצבעים הבלתי ריאליסטים המרהיבים שהסרט כולו צבוע בהם שווים את מחיר הכרטיס), סצינות אלימות עוצרות נשימה (זוכרים את הקליפ ההוא של Korn?), בדיחות בלתי צפויות ורומנטיקה קורעת לב. לך תחליט ממה להתלהב קודם.