פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "אבות המזון" שמתאר מאבק משועשע במשקל הוא ספר חשוב

      למרות הוולגאריות האקראית והשעשוע שבעניין, "אבות המזון" של גיא מרוז ודניאל לפין מצליח להיות ספר חשוב שמתאר את המאבק של גברים במשקל ואת ההשלכות של הנצחונות והכשלונות

      עורך בכיר ומוערך ביותר, דומני שהיה זה דווקא אדם ברוך המנוח, אבי הניאו-ז'ורנליזם הישראלי, אמר פעם שאל לו לעיתונאי לכתוב את המילה "אני" יותר מפעם אחת ברשימה. מכיוון שניאו-ז'ורנליזם הוא אכן לא כוס התה שלי (פעם ראשונה ולא אחרונה של התייחסות עצמית בביקורת הזו), אני נמנע, בדרך כלל, מלעשות זאת. בשל העובדה של"אבות המזון" שכתבו גיא מרוז ודניאל לפין יש בכל זאת נגיעה אישית במספר רמות, מן הראוי להבהיר שתי נקודות חשובות לפני כן.

      1. עד לפני מספר חודשים מרוז היה שכן שלי. הייתי רואה אותו רץ בפארק הירקון, בדרך כלל לא במהלך הריצה עצמה אלא אחריה. הוא לא מכיר אותי, אני "מכיר" אותו רק מעצם היותו דמות מפורסמת. מעולם לא החלפנו מילה. הוא היה כרסתן גדול ומיוזע ותמיד נראה לי איש לא נחמד, שבעיקר ממורמר מעצם הרעיון שהוא צריך לעשות את הפעולה המבחילה הזו שנקראת ספורט. חיוך לא יכולתם לראות ממנו, רק שפת גוף של חוסר השלמה מכך שהוא לא יכול לאכול יותר שווארמה כל יום.

      2. אני בן 38, וכמו מרוז עושה ספורט בגלל משקל גוף עודף, מזיע כמו מטורף ושונא את הפעולה הנתעבת של ריצה אבל מבצע אותה באדיקות. בזמן הזה שבו אני רץ לא תראו ממני חיוך, רק שפת גוף של חוסר השלמה מכך שאני לא יכול לאכול יותר שווארמה כל יום. עניין הנחמדות יישאר לשיפוטם של אחרים, אבל את הנקודה הבנתם.

      וזהו. את המילה "אני" לא תמצאו כאן יותר.

      כריכת הספר" אבות המזון" מאת גיא מרוז ודניאל לפין (יח"צ)
      דיאלוג משעשע על נושא רציני. כריכת הספר "אבות המזון" (צילום: יח"צ)

      עד שנות התשעים המונח "דיאטה" היה נחלתן של נשים בלבד או של זקנים. לא שגברים לא היו עושים, הם פשוט לא היו מדברים על זה. מי שרצה לרזות היה קודם מבצע, אחר כך קוצר מחמאות ורק בסוף חושף את הסוד הגדול. העידן המטרוסקסואלי פיזר מודעות, לעתים מוגזמת, וכיום גברים לא מתביישים להגיד לחבריהם במהלך משחק הכדורגל השכונתי של יום שישי שהם פה רק כדי להוריד את השניים-שלושה ק"ג המיותרים. הגול שהבקיעו הוא בסך הכל בונוס.

      גיא מרוז ודניאל לפין - תסריטאי ותיק שהיה אחראי, בין היתר, לכתיבה של "זהו זה" - הם חברים הרבה שנים. המשותף לשניהם, כפי שמשתקף מכריכת "אבות המזון", הוא כרס לא חיננית במיוחד. בשלב מסוים מרוז החליט שהוא חייב לעשות שינוי ולהשיל 20 ק"ג לפחות מה-112 המפוארים שלו. ללפין, שניסה לעשות זאת מספר פעמים בחייו, זה לא בא טוב. וכך נולד לו דיאלוג משעשע על נושא רציני, שבו פניו של אחד הם לבריאות ולהרזיה והשני עושה כל שביכולתו כדי להניא אותו מזה וגם שמח לאידו במופגן בכל פעם שהוא מעלה במקום להוריד. "לפני שאתה יוצא לדרך", כותב לפין (תרומתו לספר היא מיילים שמרוז משבץ בטקסט), "אני חש צורך להביא לידיעתך את הסטטיסטיקה: תשעים וחמישה אחוז מהאנשים שפוצחים בדיאטה נכשלים. רק חמישה אחוזים מצליחים להתמיד. חמישה אחוזים. אתה יוצא למסע שבו מכל מאה איש, רק חמישה יגיעו לקו הסיום. במצעד המוות היו יותר שורדים".

      בכלל, תרומתו של לפין לא פחות חשובה מזו של מרוז, אף שהאחרון הוא הכותב העיקרי והמוציא לפועל. דווקא ההתנגדות העזה כל כך לניסיונות הרזיה היא שמכניסה לפרופורציה את כל ההתנסות. כבר בפתיחה מספר מרוז שגם לפין הוריד 11 ק"ג, שחלק מהם החזיר, אלא שהוא עושה זאת מכפייה ולא מתוך כוונה להרגיש טוב יותר עם עצמו. וכך נולד לו ספר נחמד ואפילו קליל יותר, תרתי משמע, שמדבר על הרזיה אבל לא מטיף לה, שמציג ללא משוא פנים את הקשיים של גבר בגיל המעבר בהתמודדות עם טריגליצרידים, כולסטרול ומשקל גוף עודף.

      אבות המזון (ShutterStock)
      כל הייסורים, הניצחונות הקטנים וההפסדים הגדולים במסע אל המשקל המובטח. (צילום: ShutterStock)

      שני הכותבים אגרסיביים ביותר, אחד כלפי השני ושניהם כלפי הקורא. בדרך כלל זה עובר, אחרי הכל מדובר בספר שוטף ומהנה, אבל זה גם יכול להעיק, במיוחד מהצד של מרוז. הוא עושה זאת קצת יותר מדי, לעתים באופן מאולץ. הוא מתפנה גם לסגירת חשבונות עם מספר אנשים, בהם אורנה בנאי, לה הוא חב את התפנית הגדולה של סגנון חייו, אבל עדיין לא סולח (עמוד 83): "בערב שישי אחד הודיעה אורנה בנאי בטלוויזיה אל מול פני האומה ששמנתי. היא הראתה בתוכנית 'רק בישראל' צילומים שלי מתקופת 'נייס גיא' (אי-אז במאה הקודמת, ב-1994) ואמרה שכך נראיתי לפני שבלעתי בולדוג. בדיחה חביבה. אלא שרק לי מותר להגיד בעיתון או בטלוויזיה ששמנתי. לאורנה בנאי, היפה בנשים, אני פחות מרשה. נכון, קל לה לרדת על מראה חיצוני, אבל גם לנשים מקסימות כל כך כמו אורנה לא הכל מותר".

      בסופו של דבר, למרות התקטננויות ונסיון מוגזם לעתים להיות וולגארי ובוטה, "אבות המזון" הוא יותר מספר נחמד. הוא ספר חשוב שמצייר במדויק את כל הייסורים, הניצחונות הקטנים וההפסדים הגדולים במסע אל המשקל המובטח, מציג כל צעד בדרכו של מי שאי פעם ניסה להוריד במשקל. מה שעוד יותר מאתגר הוא שמרוז עדיין מופיע בטלוויזיה וכותב בעיתון, נשאר בתודעה. במלים אחרות, הוא הופך את עצמו מרצון לשפן הניסיונות בניסוי שהוא עצמו הציג. סמכו על הגברים השמנמנים שמתקרבים לגיל המעבר שימשיכו לעקוב ולראות אם הניסוי הזה הצליח. חכו כמה חודשים, ואולי גם אתם תתחילו לאכול קוטג' ולצרוך 1,500 קלוריות ביום.

      אבות המזון / גיא מרוז ודניאל לפין, ידיעות ספרים, 205 עמודים

      מזדהים עם המאבק על המשקל? שתפו אותנו בפייסבוק