אחרי מותם אומרים על אנשים שהיו טובים, נעימים, מתחשבים, אהובים, מצחיקים וכל מנגינה אחת אחידה שאפשר להתארגן כדי לנגן יחד לזכרם. על האנשים המעניינים באמת קשה מאוד לחבר הספד אחד, והזוכרים אותם שרים כל אחד שיר מעט שונה לעילוי נשמת המת. זהו המצב עם ישראל פוליאקוב, איש הגשש החיוור, השחקן, וזה מה שעולה מהסרט המוצלח והמורכב בבימויו של עופר נעים, שנקרא במקור "פולי - שיר עזבון" ושודר אמש בערוץ 10 כ"המערכון האחרון של פולי". הסרט עצמו הוא הוא המערכון האחרון של פולי, ולא בהכרח שיר עיזבון שכל צליליו יוצרים הרמוניה.
חסרונו של ישראל פוליאקוב, פולי, מורגש; מרבית העם התייחס אליו בחיבה בכינוי "פולי", ולא הכיר את ישראל כמובן. הסרט מראה צדדים נוספים שלו, אלו שהשתקפו פחות מן האישיות הציבורית שלו. חסרונו מורגש כשליש שבלעדיו לא יהיה עוד הגשש החיוור, כמי שנפטר בין העונה הראשונה לשנייה של "הכל דבש" שאליה עוד נחזור, וכאחד מהאנשים המצחיקים והחביבים ביותר בתרבות הישראלית שהיא הרבה דברים, אבל חביבה רק לעיתים רחוקות.
"המערכון האחרון של פולי" הוא סרט מפתיע מאוד, בעיקר במושגים הישראליים שעדיין נוטים להתייחס אל מתים כאל קדושים שאין להחריד את מנוחתם. מעדיפים את השטוח והנבלע בקלות כדי שלא להרגיז את הנותרים, את המשפחה, או את הקארמה שעשויה לחזור ולהכיש. "המערכון האחרון של פולי" יוצא דופן בנוף כיוון שהוא מבכר את האמיתי על המהוסה. ואין בזה כדי לומר ששלדים איומים קפצו לפתע מהארון של המת ההיפך הוא הנכון. אבל הסרט הציג דמות מורכבת.
פולי, מטבע הדברים, לא היה אדם חד ממדי - הוא היה גם רציני והיפוכונדר, מלא חרדות, אב למשפחה, אדם שניהל כמה מערכות יחסים משמעותיות בחייו (ביניהן מערכת היחסים המוכרת עם ריקי גל, שמתראיינת ושופכת אור מעניין במיוחד על סוף נישואיהם והסיבות לו), שחקן אמיתי שהצטיין לא רק בקומדיה. העדויות והזכרונות השונים על פוליאקוב הולכים ונערמים, ובונים פסיפס שלא כל החלקים בו מתיישבים בהכרח בנוחות זה עם זה. כמו שראוי בעצם, כמו שאנושי, חי ואמיתי.
גלריה שלמה של אוהבים וזוכרים מתראיינת ב"המערכון האחרון של פולי" טוביה צפיר, מיקי קם, ריקי גל, מוטי קירשנבאום, אסי דיין, ניצה שאול, חנה לסלאו. גם שתי הצלעות חסרות של "הגשש החיוור" שייקה לוי וגברי בנאי שמדברים על פולי בכאב, אהבה וגעגוע. מערכת יחסים בת 50 שנים שהפכה לאחאות, ו-ודאי הייתה גם מורכבת, כמו מערכות יחסים בין אחים מוכשרים. הרינונים מאחורי הסכסוך הכן או לא קיים בין הגששים ובין משפחת פוליאקוב לאחרונה בעקבות הסרט התיעודי הזה, וגם המריבות עם ריקי גל, פחות מעניינים; סביר, עם זאת, שסרט שמעמת את הדוברים בו עם העבר, ושלא בוחר בדרך הפשוטה של כתבת צבע מורחבת שכל כותרתה היא "לזכרו", יעיר שדים מרבצם.
את המפתח המעניין ביותר לדמותו אוחזת בתו, יעל פוליאקוב, שכמעט מבלי דעת העניקה לו בערוב ימיו מתנה אדירה לו ולקהל שלו שהצליח לפגוש אותו עוד בחייו על גווניו המרתקים, אלו שחוצים את גבולות סרג'יו קוסטנזה ו"סע לשלום, המפתחות בפנים". ב"הכל דבש" פולי לא היה האגדה החיה, הישראלי האהוב מהשלישייה האהובה, הוא היה אבא של יעל ובעלה של שוש. האבא הלא תמיד מצחיק, ה"קצת כבד" כפי שיעל פוליאקוב מתארת אותו בכנות בסרט. למרות כל החששות המוצדקים שלו, "הכל דבש" הפכה לחסד אחרון מופלא. ההתמודדות הסוריאליסטית כמעט של משפחת פוליאקוב, וההתנגשות בין האמנות לחיים, בין האבל האמיתי לאבל המתוסרט, הורידה את הדלת של המשפחה מציריה, ונדמה היה שהקהל מוזמן להביט פנימה. חלק מהתחושה הזו של "מה כבר יש להסתיר, לכולם יש אותו פיפי בתחתונים" זולגת - לטובה - אל הסרט התיעודי, והוא מרוויח ממנה.
גם שאר בני משפחת פוליאקוב מתראיינים ל"המערכון האחרון של פולי", כמובן. ובכל זאת הזווית המורכבת ביותר שעולה היא זו של בתו זו שכל כך שונה ממנו בסגנון, ובכל זאת, באופן מצחיק ואחר, היא ממשיכת דרכו בעולם. יעל פוליאקוב, אינטליגנטית וחדה בהרבה ממה שהיא מניחה לאחרים לחשוד, היא גם זו שהכירה אותו כבת משפחה, כתסריטאית, וכשחקנית קולגה. בכנות הקיצונית שלה היא הופכת את "המערכון האחרון של פולי" לסרט שלם, לא מתייפייף ונוטלת כל שאריות פאתוס שהיו יכולים לפגום בו.
מה חשבתם על הסרט? ספרו לנו בפייסבוק