אבל העונה השנייה מאכזבת ככל שהיא מתקדמת הדרמה נמתחת כמו מסטיק, הדיאלוגים צפויים מראש עד כדי השלמת המשפט הבא על ידי הצופה, החזרה הרפטטיבית על קטעי העינויים מאבדת את האפקט והופכת ללא נעימה. כמעט על הכל עוד היינו סולחים, אבל לא על הקלישאתיות שבהצגת הסביבה העוינת של עמיאל בן חורין (כהן) ומבחני האומץ-לכאורה שהוא צריך לעבור. כל העניין בבניית דמויות הוא שמוכרחים להפיח בהן יותר מרק ממד אחד אבל לערבים של "חטופים", יש רק אחד, וכל כולו שחור. הם רוצחים, צמאי דם, חיות אכזריות. הגזענות של "חטופים" כל כך פשטנית שאי אפשר אלא לדחות אותה. ואם יש משהו שהיא עושה זה להשליך על הרצון לדחות את הסדרה כולה. איך אומרים הערבים? באסה.
דרור גלוברמן הצליח לחדש עם נועה רוטמן
נדיר מאוד למצוא מראיינים שמצליחים להיות מתעניינים, רגישים, ואדישים בו-זמנית, זאת מבלי להיות פולשניים בצורה גסה או דרמטיים על יתר המידה. דרור גלוברמן הוכיח את עצמו ככזה בראיון עם נועה רוטמן, נכדתו של יצחק רבין, ששודר השבוע בפתיחת העונה השלישית של "אנשים".
רוטמן הייתה מרואיינת נינוחה, אולי כי זה האופי שלה ואולי מכיוון שהרגישה שהיא נמצאת בטריטוריה ידידותית. גם הזכרונות הקשים ביותר על ליל הרצח סופרו באווירה נטולת טראגיות - היא דיברה על סבא שלה אינספור פעמים, מה כבר יש לומר שירגש מחדש? והרי לפעמים מספיקה רק הצצה ללקט חדשות מאותו ערב נורא כדי לסחוט דמעה. ובכל זאת, כמעט בקלילות פסעה רוטמן בזכרונות שלה ותיארה כיצד נכנסה להיפרד מסבה המנוח, "המת הראשון שראיתי בחיי", כפי שהיא מספרת. "הוא נראה אותו דבר, אדום כזה, אפילו קצת מחוייך. אבל הוא היה קר, קפוא". גלוברמן, שהיה יכול להמשיך הלאה, שאל אולי את השאלה הכי מסקרנת ופרוורטית "נגעת?". "כן", היא ענתה. "נתתי לו נשיקה. והוא קפוא". פרייסלס ובכלל לא בקטע אירוני.
ההומור של "צחוק מהעבודה" מובטל
יש כל מיני סוגים של טראש, ורבים מהם מוצאים דרכים להתחבב עלינו מהירודות בתוכניות הריאליטי ועד סדרות יומיות בשקל וחצי. אבל יש תחום אחד שבו הטראשיות שלך לא גואלת אותך ולא הופכת לגילטי פלז'ר הומור. כשזה מגיע לדאחקות, או שרפלקס הצחוק פועל או שלא, ו"צחוק מעבודה", גילטי ככל שתהיה, היא פשוט לא פלז'ר.
קצת פאסה לרדת על פאנל המצחיקנים הכי נמוך בטלוויזיה, שממחזר פורמטים וטאלנטים מימים חשוכים בתולדות ההומור העברי אבל שלום אסייג והחבר'ה עדיין שם, מלווים את הצ'ולנט של ארוחת ערב שישי בפאנצ'ים דלוחים, ואסור להתעלם מזה. לא יכול להיות שנבחרת הקומיקאים הזאת היא הכי טוב שיש. האם באמת אין אדם מצחיק אחד בארץ שיוריד מהבמה את שחר חסון? האם את מקומו של מיקי גבע לא יכול למלא מישהו שיודע להגיש בדיחה גם בלי לחקות את מאיר שטרית? האם עפר שכטר תועה על הבמה במבט של "מי הזיז את הקריירה שלי" אמור לעשות לנו את השבת? לקראת הימים הקרים, דרוש ריענון שורות דחוף.
yes נותנים לנו עוד מנה של "אוז"
כבר ציינו פה בעבר את העבודה היפה שעושים אנשי yes oh בערוץ האיכותי שלהם, ובאמת, חוץ מהעובדה שהוא משדר מעט מדי שעות ביום, אין לנו תלונות. כעת התבשרנו שאנשי yes משיבים לשידורים חוזרים את "אוז", ואין לנו דרך להסביר כמה זה משמח. אז נכון שצפייה בתוכנית הטלוויזיה הברוטלית והאכזרית ביותר שנעשתה, רגע לפני שהולכים לישון, היא לא ההמלצה הכי מפנקת, אנחנו חשים צורך להבהיר שמדובר גם באחת החכמות והמבריקות שבהן. אם לא ראיתם, אז מובן מאליו שאתם חייבים, ואם כן, כדאי שתראו שוב, כי ספק אם תהיה אי פעם עוד אחת כזו.
"מצב האומה" במחטף לא הוגן
פרומואים, כמו פרסומות הם עניין שיש לקחת בערבון מוגבל. אלא שכשמתחת לממליץ בפרסומת מופיעה כוכבית "המציג אינו רופא" גניבת הדעת היא לפחות דבר שמודע לעצמו ומאולץ גם אם על ידי חוק, להזהיר את הצרכן. "מצב האומה" הבטיחה בפרומואים שלה ספיישל בחירות ארצות הברית ההמנון, הדגלים, הכל היה ערוך לחגיגה שתצרוב את האומה האמריקאית טוב טוב על הגריל עד שריח שביעות הרצון העצמית של אובמה והכובע האכול של רומני יגיעו לכל סלון.
בפועל זו הייתה עוד תוכנית של "מצב האומה"; לא יותר ולא פחות. כמה סגמנטים שהתייחסו לארה"ב ולמערכת הבחירות כמו שממילא צריך היה; הופעת אורח משעשעת של דרק שארפ. וזהו. זה הכל. אפילו האורח שהיה צריך באופן מובן מאליו להיות בעל נגיעה לאמריקנה, היה אבי קושניר שלא הצליח גם לו חייו היו תלויים בזה, ליישר קו עם זריזות המחשבה והמילים של פאנל הקומיקאים. מאכזב, ולא הוגן. "מצב האומה" היא תוכנית שממילא יש לה אוהדים מכורים, אם הבטיחו להם שבירת הפורמט, ומילים כמו "ספיישל" נזרקו לחלל האוויר לא יפה לפזר צ'קים בלי כיסוי. זה מה שפוליטיקאים עושים, לא מי שמתפרנס מלעקוץ אותם.
השתתפו בהכנת הכתבה: לילך וולך, הדר טורוביץ', עפר סקר, אלכס פולונסקי
מה אתם חושבים על העונה השנייה של "חטופים"? ספרו לנו בפייסבוק