ככה זה: חוגגים יום הולדת 90 לקורט וונגוט

קורט וונגוט, שאילו חי עדיין היה חוגג היום את יום הולדתו ה-90, ידע לעטוף בספריו את האמת המרה במנות נכבדות של סוכר - אבל בשום פנים ואופן לא ידע לשקר

  • קורט וונגוט
יובל ברוסילובסקי

קורט וונגוט לא הצליח לברוח מעולם מהאירועים הקשים שחווה בחייו. מההפצצה על דרזדן וקורותיו במלחמת העולם השנייה לא הצליח להתרחק לרגע. מלבד "בית מטבחיים 5", וונגוט חזר אל העיר המופצצת ובעלת הקרקע דמוית הירח לפחות חמש פעמים נוספות. למעשה, אפילו כשחזר למולדתו ארצות הברית, נשאר שבוי מלחמה לאורך כל ימי חייו.

הבריחה מעצמו לא הייתה משימה קלה יותר. לא משנה כמה דמויות מגוונות היו מעטרות את ספריו – הדמות המרכזית שמצאה בסופו של דבר את דרכה אל בין המילים והמשפטים, פעם אחר פעם, הייתה דמותו שלו. לפעמים באופן מרומז ולעיתים אחרות ללא שום הסוואה, כמו בקטע מ"ארוחת בוקר של אלופים" בו הוא כותב:

"זהו ספר רע מאוד שאתה כותב", אמרתי לעצמי.
"אני יודע", עניתי.
"אתה מפחד שתתאבד, כשם שאמך התאבדה", אמרתי.
"אני יודע," עניתי.
(בתרגום דורית בר-און, הוצאת זמורה ביתן)

עוד בוואלה! NEWS

מצאנו את דירת היוקרה שחיפשתם. ואפילו יש מלא חברים מסביב

לכתבה המלאה
שבוי מלחמה לכל החיים. קורט וונגוט (צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

אמו, אדית וונגוט, התאבדה כשהיה בן 21 בלבד, ביום האם. ככה זה. אירוניה ראויה ליצירתו הספרותית של וונגוט לא פחות מאשר למציאות חייו - אך כאמור, אצל וונגוט המציאות והבדיה הן היינו הך. ב-1984, בהתאם לפחדיו וממש כמו אמו, הוא ניסה להתאבד בנטילת כדורי שינה. גם ניסיון הבריחה הזה הסתיים בכישלון מהדהד.

השימוש במדע בדיוני והומור שחור הוא עוד אחד מאותם ניסיונות בריחה. אותם כישלונות המהווים למעשה את ההצלחה הגדולה ביותר של וונגוט – כל ניסיון לחרוג מהאמת או מהמציאות, רק חידד אותה יותר. בפועל, קורט וונגוט פשוט אמר את האמת שלו טוב יותר מכולם. ולמזלנו, האמת שלו הזכירה מאוד את האמת של כל השאר.

כשהטראומה המשתקת של המלחמה גרמה לכולם להסיט את המבט, וונגוט הזקן מעשן הפאל-מאל (שראה את הסיגריות כסוג של התאבדות ממושכת) היה מחטט בפצעים. כשכולם ברחו מהתופת, הוא לא חשש להביט לאחור ולהפוך לנציב מלח. כשכולם נאחזו בהווה, הוא נותק מן הזמן. כשכולם הצטופפו באמצע, וונגוט התקרב לקצה ככל שיכל, רק כי משם רואים דברים שלא ניתן לראות מהמרכז.

הוא כמובן לא היחיד שאמר את האמת. גם סופרים אחרים כמו ג'וזף הלר ו"מלכוד 22" שלו לא פחדו ממנה. אך בניגוד להטפה האנטי-מלחמתית החריפה של הלר, קורט וונגוט לא הטיף לרגע. הוא פשוט לא ידע לשקר. חלקים שעשויים להתפרש כטרחניים על-ידי קוראים מסוימים ב"מלכוד 22" לא נכנסו מעולם אל בין דפי "בית מטבחיים 5". משפט כמו "למי שמת לא אכפת מי ניצח במלחמה" פשוט לא נכלל בלקסיקון הוונגוטי. אצלו הביקורת מוגשת בסדרה של מנות קטנות, עטופה בכמות נכבדת של סוכר וחמאה שמקלים על הבליעה.

הלר כותב "אנגלים מתים למען אנגליה, אמריקאים מתים למען אמריקה, גרמנים מתים למען גרמניה, רוסים מתים למען רוסיה. חמישים?שישים מולדות מעורבות כעת במלחמה זו. כל כך הרבה מולדות בוודאי אינן יכולות להיות ראויות שימותו למענן". הוא מטיח את השקפת עולמו בפרצופו של הקורא. וונגוט נותן לו להגיע אל התובנה בעצמו: בסצינה זכורה מ"בית מטבחיים 5", הגיבור בילי פילגרים (ש"מנותק מן הזמן") מבין שעליו להרוג שעה עד שתגיע צלחת מעופפת ותחטוף אותו לכוכב טרלפמדור. את הזמן הוא מעביר בצפייה בסרט תיעודי על הפצצת דרזדן, שמוצג, בגלל האופן המוזר בו הזמן חל על פילגרים, מן הסוף להתחלה. כך, מטוסים אמריקאים מנוקבים ומלאים בפצועים ובגוויות ממריאים לאחור מאנגליה לדרזדן, שם הם יונקים אש ופצצות מתוך העיר שלמטה, בעוד היא מצידה מוצצת מתוכם קליעים ופגזים, מחזירה פצועים לכושר וגוויות לחיים. כשהמטוסים חוזרים הביתה לאמריקה, נשים בבתי חרושת פועלות יומם וליל כדי לפרק את הפצצות ולהפריד את החומרים המסוכנים למחצבים.

מנותק מהזמן. עטיפת הספר "בית מטבחיים 5" (צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

אצל וונגוט, אחרי טבח אין הרבה דברים אינטליגנטיים לומר. רק הציפורים יודעות מה להגיד. דברים כמו "ציץ-צוויץ". הוא מחטט בפצע בלי לגרום לו לדמם שוב. הוא לא העלים עין ממה שכואב אבל גם לא צרח בקולי קולות איך או למה צריך לעצור את הכאב. במובן הזה, קל יותר להשוות אותו לסטנדאפיסטים או למשוררי רוק מאשר לסופרים אחרים.

קצת כמו לואי סי.קיי או ג'ורג' קרלין, וונגוט פשוט הצביע על האבסורד ואמר את מה שלא פוליטיקלי קורקט לומר, כשהוא פותר מוות במשפט חוזר סתמי (וגאוני) כמו "ככה זה", מתאר ריח של גופות נרקבות ואלכוהול כ"גז חרדל ושושנים" ומגדיר דתות כלא יותר מאוסף של שקרים לבנים שעוזרים לכולנו להפוך את הקיום לנסבל יותר. אקזיסטנציאליזם מעולם לא היה מבדר יותר.

השוואה מתקבלת על הדעת. לואי סי.קיי (צילום: GettyImages, Bryan Bedder)

ב-2004, וונגוט הודיע שבן דמותו הבדיוני, סופר המד"ב המפוברק קילגור טראוט (שנותן הופעות אורח ברבים מהספרים של וונגוט), התאבד באמצעות שתיית נוזל לפתיחת סתימות בכיורים. כל זה בגלל שנודע לו על-ידי מגדת עתידות שגורג' וו. בוש ינצח בבחירות שנערכו באותה שנה. ככה זה. וונגוט סיפר שעל מצבתו הבדיונית של טראוט נכתב "החיים הם דרך לא ראויה להתייחס לבעל חיים". שלוש שנים לאחר מכן קורט וונגוט עצמו נפטר. ככה זה. על פי השמועות, על מצבת הקבר נחרט "הכל היה יפהפה ושום דבר לא כאב".

מאז עבר זמן וג'ורג' וו. בוש כבר לא מנהיג את ארצות הברית. שתי מערכות בחירות כבר הספיקו להגיע לקיצן, ובהן, כרגיל, שני מועמדים טענו שהם אומרים את האמת ורק את האמת - אבל בכל מה שקשור לאמת, כבר 90 שנה עדיף לסמוך רק על קורט וונגוט עליו השלום. מי שמאמין באמת של קורט וונגוט, שירים את ידו. מי שמאמין בטלקינזיס, שירים את ידי.

איזה ספר של קורט וונגוט אתם הכי אוהבים? דברו על זה בפייסבוק

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully