בדומה למאמני כדורגל, גם מפיצים הוליוודיים מזדרזים לשלוף תירוצים מן השרוול במקרה של כישלון. זה מה שקרה לפני כמה שבועות, עת "פרנקנוויני" הטרי של טים ברטון התרסק בקופות. למרות מסע השיווק המאסיבי ושמו הגדול של הבמאי, הקהל האמריקאי סירב לנהור לאולמות, והגורמים שצוטטו בשם ההפקה מיהרו למצוא את הסיבות לכך העובדה שהסרט נעשה בשחור לבן, מה שתמיד מצמצם את הפוטנציאל המסחרי של מוצרים קולנועיים, ובהמשך לכך, היותו של הסרט מונפש ועם זאת אפל, מיוחד ומוזר לכאורה, מה שהפיל אותו בין הכיסאות של קהל יעד מבוגר וילדותי כאחד.
כשלעצמן, כל האמירות הללו נכונות, והעובדות המדוברות ודאי שלא הועילו לסיכוייו של "פרנקנוויני" להצליח. עם זאת, הסיבה המרכזית לכשלונו מעט פרוזאית יותר הוא פשוט סרט לא טוב. חמוד, אמנם, ובהחלט לא מזיק, אבל לא טוב. זה מצער בעיקר כיוון שנראה היה כי "פרנקנוויני" יחדש את תהילתו של ברטון כאחד היוצרים המענגים והמקוריים בקולנוע האמריקאי. זאת, כיוון שבניגוד לעבודותיו הקודמות, "אליס בארץ הפלאות" ו"צללים אפלים", אין מדובר בעיבוד לטקסטים של אחרים כי אם ביצירה אישית לחלוטין: הרחבה של סרט קצר שעשה בראשית ימיו, שמלכתחילה הגיע מן המעמקים של לבו.
"פרנקנוויני", הן בגרסתו הקצרה והן בזו המעובה, מגיע מן המעמקים האלה כיוון שיש בו ביטוי להתבגרותו של ברטון כילד אאוטסיידר מן הפרברים, שכלבו האהוב עליו מכל נספה בתאונה. כל זה שאוב מן המציאות, ורק דבר אחד מצוץ מן האצבע התפנית העלילתית שבה הגיבור עורך ניסויים מדעיים ומצליח דרכם להשיב לתחייה את חיית המחמד.
הדבר לא התרחש במציאות, אך זה בהחלט משהו שהיה מתאים לברטון הצעיר לעשות. כך שכלשונו של ווס אנדרסון ביחס ל"ממלכת אור הירח" שלו, "פרנקנוויני" הוא עדיין אוטוביוגרפיה, אבל מסוג קצת אחר מן המקובל לא תיעוד של הדברים כפי שהם קרו, אלא של הדברים כפי שהבמאי היה רוצה שיקרו.
כל זה נשמע מקסים על הנייר, אך בניגוד לגיבור "פרנקנוויני", ברטון אינו משכיל להפיח נשמה ביציר כפיו, שלמרות כל הציפיות והתקוות מתקשה להתרומם. זה קורה כיוון שהוא יורה ביותר מדי כיוונים, וממילא באף אחד מהם אינו פוגע במטרה. בתור סיפור התבגרות על מה שקורה לכל ילד וילד, הסרט אינו מרגש דיו; בתור פנטזיה על מה שיכול לקרות לילדים עתירי השראה הוא אינו סוחף בכלל; בתור קומדיה שחורה, המקבריות שלו לא משעשעת, והוא לא מצמרר ולא מבדר; וגם הניסיון שלו לשלב בתוך כל זה מחווה לקלאסיקות אימה אינו עולה יפה.
למעשה, בנקודה זו בולטת יותר מכל הסתמיות של "פרנקנוויני", שכן הוא מצדיע לאותן אבני דרך ביד רפה הממחישה את האגביות שלו. למשל, כמתבקש משמו, שרשרת האירועים שמעורר הגיבור מובילה כאן למעמד הקורץ באופן מובהק לרגע השיא של "פרנקנשטיין", אך עושה זאת בקצרה, בשרירותיות ובלי להותיר חותם. מול המחווה הזו, כל מה שנותר לצופה לשאול הוא "נו, זה הכל?" ו"נו, אז מה זה היה אמור להביע?" - שאלות שמבטאות היטב את הרושם מן הסרט כולו.
בהיבט החזותי, הסגנון של "פרנקנוויני" מיישר ברובו קו עם החיוורון התסריטאי. ברטון בעצמו כבר הדגים ב"חתונת הרפאים" כמה גוונים יכולים להיות בשחור-לבן, אבל הפעם זה לא קורה, והצפייה בסרט אינה משובבת נפש. העיצוב שלו נדמה בעיקר כמניירה.
בהקשר זה, מתקבל כאן הרושם שברטון סבור כי אם יוכיח שוב ושוב עד כמה הוא אקסצנטרי, קודר ושונה מכולם, זה יקנה בהכרח ערך ליצירתו. האמת היא שזה לא עובד ככה: בשנים האחרונות ראינו שלל סרטי אנימציה שדווקא התבססו על תבניות מוכרות, והיו בהירים, מתקתקים ולא מורבידיים בעליל, ובכל זאת היו בהם יותר רגש, חוכמה, קסם, עוצמה ומהות מאשר ב"פרנקנוויני".
רודיארד קיפלינג אמר פעם שאין כזה דבר ספרים "חשובים" יש פשוט ספרים טובים. בהתאם לזאת, ניתן לקבוע שאין כזה דבר סרטי אנימציה "מיוחדים" יש פשוט סרטי אנימציה טובים, ו"פרנקנוויני", למרבה הצער, אינו כזה.
טים ברטון אובססיבי לג'וני דפ, למתים-חיים, ולהורים בעייתיים - מה הלאה?
מה חשבתם על "פרנקנוויני"? דברו על זה בפייסבוק