צופים, הישמרו מפני סרטי אקשן פילוסופיים. בשנה שעברה התפרסם הסיפור על צופים ב"דרייב" שדרשו את הכסף בחזרה כשהתברר שהסרט לא ממש דומה ל"מהיר ועצבני", כפי שהפרסומות גרמו לו להיראות, ולמעשה הוא סרט אמנותי מרובה שתיקות ומועט עלילה (אך מצוין כשלעצמו). היה קל לעקם את האף על הצופים השטחיים האלה, אבל אותם אנשים, ורבים אחרים, ירגישו שוב שעבדו עליהם ב"הורג אותם ברכות": אתה הולך למה שפורסם כסרט אקשן עם בראד פיט, ומוצא את עצמך בסרט מהורהר, איטי, כבד, מדכא ועם שני טון פוליטיקה באמצע. איך תגיב זה כבר תלוי בבנאדם, אבל אם לשפוט לפי הטפטוף האיטי אך המתמיד של צופים אל מחוץ לאולם התגובה של רבים היא לא אוהדת.
הדקות הראשונות של "הורג אותם ברכות" נראות כמו סרט פשע עכשווי וטוב: פושע קטן מגייס שני פושעים קטנטנים עוד יותר כדי לשדוד משחק פוקר. שלושתם דמויות בעלות אופי וייחוד שמשורטט בצורה ברורה תוך דקות. בדרך הם מדברים הרבה, כמקובל בעידננו הטרנטינואי, על דברים שלא באמת קשורים לעניין, ומתווכחים, כמקובל בקומדיות פשע, על גודל האקדח וסוג הכפפות שצריך להשתמש בהם בשוד כזה. יש פלאשבקים כיד המלך ויש מתח באוויר בסצינת השוד, ומשום מה יש גם נאומים של ברק אובמה ברקע (אבל לזה עוד נגיע). נראה מבטיח.
ואז מגיע בראד פיט והסרט המהנה שראינו עד אותו רגע עוצר כאילו נתקע בקיר. הסרט, כך מתברר, הוא לא על השודדים. הוא על ג'קי קוגן (פיט), מחסל שנשכר לטפל בהסתבכות של השוד ההוא כלומר, להוציא להורג את האשמים בהסתבכות, ועל הדרך גם את החפים מפשע. הסרט אפילו לא עוסק בחקירה, או מנסה ליצור מתח בשאלה האם קוגן יצליח במשימתו. המידע מגיע אליו בין הסצינות, מה שמשאיר לו הרבה זמן לסמול-טוק. קוגן הוא רק פקיד בהליך הביורוקרטי של חיסול החשבונות, ואנחנו עוקבים אחרי הביצועים שלו לצלילי ראיונות על הכלכלה האמריקאית ונאומים של אובמה.
מתברר ש"הורג אותם ברכות" הוא לא סרט פשע מגניב אלא רקוויאם לפשע המגניב. אפילו הפושעים מתלוננים על כך שהכלכלה בזבל, הכסף היום כבר לא אותו כסף וגם הם עצמם לא מה שהיו. במקום חיי זוהר של אלימות, סמים ומין, הדמויות בסרט הן פיונים שמבצעים את תפקידם בלי הרבה חשק ומתגעגעים לימים הגדולים של פעם. כדי להדגיש את הנקודה, שניים מהשחקנים בסרט הם כאלה שידועים בזכות תפקידים כאלה בדיוק: ריי ליוטה ("החבר'ה הטובים") וג'יימס גנדולפיני, הלא הוא טוני סופרנו בכבודו ובעצמו, מגלמים שניהם גירסאות זקנות, עייפות ופתטיות של עצמם. אין מה לעשות, כשהמשבר מגיע, הוא משפיע על כולם, כמו שברק אובמה אמר פעם או שלוש.
גנדולפיני לפחות מדגים פה שוב, אם למישהו היה ספק, את יכולות המשחק שלו: גם כשהוא מגלם שתיין עלוב ופתטי שספק אם יידע ללחוץ על ההדק הנכון, הוא עושה את זה בשכנוע שגורם לו לבלוט מעל חבריו לסרט. בראד פיט, לעומת זאת, לא עושה שום דבר חוץ מלהיות בראד פיט: הוא כריזמטי, בטוח בעצמו, לא עושה טעויות ולא עובר משום מקום לשום מקום אחר לאורך הסרט. לצפות בו בסרט זה קצת כמו לראות את הכוכב בראד פיט שהגיע לכאן משטיח אדום כלשהו.
עם כל האומללות הזאת, הרגעים הבודדים של האלימות, החיסולים עצמם, הם הזמנים היחידים בהם הסרט לא מתבייש ליהנות, והם מרעננים ברמה מעוררת רגשי אשמה. באופן משונה, סצינת חיסול אחת ב"הורג אותם ברכות" הארט-האוסי אפילו דומה להפליא לסצינה ב"השופט דראד" הטראשי וחסר הבושה. אנדרו דומיניק ("ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי הפחדן רוברט פורד") מביא מדי פעם הברקות בימוי, שבדרך כלל מתבזבזות. סצינה אחת, למשל, היא מההמחשות הויזואליות הטובות ביותר שנוצרו של היסחפות לערפילי הסם, אבל הסרט חוזר על אותו האפקט כל כך הרבה פעמים, שבמקום להיות מבריק זה נהיה נודניקי. אפרופו נודניקיות, יש בסרט די הרבה נאומים של אובמה.
לא כל סרט צריך להיות "מהיר ועצבני". רק צופה שטחי יתלונן על כך שהסרט לא מכיל מספיק אקשן עבורו. אלא מה, בתור סרט לצופה המתוחכם שאמור ליהנות מפניני משחק ומהסאבטקסט, קשה ליהנות כשהסרט מתייחס אל אותו צופה כאל קשה תפיסה ודופק לו את הסאבטקסט עם פטיש בראש. אוקיי, הבנו: יש פה אנלוגיה בין המשבר הכלכלי בארצות הברית לבין תרבות הפשע בעולם התחתון. בשביל זה לא היינו צריכים לשמוע נאומים של אובמה בסצינה הראשונה, בסצינה האחרונה, ובכ-18 נקודות באמצע, ואז לקבל את השורה התחתונה ישר מפי הפיט ולסמן מתחתיה קו עם נצנצים.
מה חשבתם על "הורג אותם ברכות"? ספרו לנו בפייסבוק