סבוטאז' מזמ"ז

ההתייחסויות החוזרות לגרמניה הנאצית בתערוכת ה"אפוקליפסה" שמוצגת עכשיו באקדמיה המלכותית לאמנות שבלונדון כמעט סוגרות מעגל עם תערוכת האמנות הדקדנטית שהעלו הנאצים עצמם בברלין. הדימוי הבריא והטהור שניסו הנאצים לסגל לעצמם, סופח עם השנים לאותה מסורת אפלה וחולנית שהם ניסו למגר מהעולם.
"אפוקליפסה" בוחנת את ההיפוכים האלה של יופי ואימה, את הנקודות שבהן סוגים שונים של זוועה מתחברים לאיזו שלמות אסתטית או רעיונית שמשבשת את כל הנחות היסוד של הצופה. למרות הטון הצדקני והמתנצל של ההסברים שמלווים את המוצגים ומתכחשים בכל תוקף לסנסציוניות הברורה של התערוכה, נראה שהאמנים עצמם – כמה מהשמות הגדולים ביותר בסצינת האמנות העכשווית – דווקא נהנו מהאמביוולנטיות המוסרית של העיסוק שלהם בחומרים כמו אונס, רצח עם והתעללות מינית בילדים.

ה"גיהנום" של האחים צ'פמן, למשל, הוא גרוטסקה ימי ביניימית שמתענגת על עבודה מדויקת ופרטנית: סדרה של ויטרינות זכוכית שמאורגנות בצורת צלב קרס מציגות תמונות מתוך עולם מסויט של בובות נאציות קטנות במלחמה אינסופית עם יצורים מעוותים, מרובי ראשים ואיברים אחרים. משהו בנוסח ד"ר מנגלה פוגש את לגו-לנד.
גם מעבודת הווידאו של כריס קונינגהם, שאחראי לכמה מהקליפים המעניינים ביותר בתולדות התחום (מאפקס טווין וביורק ועד מדונה), עושה רושם שהוא מתעניין יותר בטכניקות העבודה הדיגיטלית מאשר בהשלכות המוסריות של היצירה שלו. "Flex" אולי עוסק ביחסי הכוחות שבין גברים ונשים, אבל הדיון הזה נבלע בתוך עושר ויזואלי מדהים שלא היה מבייש את הפרסומת המתוקצבת ביותר של נייקי, או את קרוואג'יו.

בסופו של דבר, בניגוד למה שאוצרי התערוכה חושבים, העבודות המוצגות בה, כולל הפסל של האפיפיור שנפגע על ידי מטרואיט ותחנות האוטובוס שהועתקו מאלה שנמצאות ליד מוזיאון אושוויץ, לא עד כדי כך מזעזעות. ברובן יש לא מעט הומור ואפילו קרירות או סטריליות מסוימת, שמתבטאת בסטנדרט הטכני הגבוה. חלקן מעוררות מחשבה, אבל מעטות קוראות להתמודדות מוסרית מחודשת עם החיים בעידן הפוסט-אפוקליפטי של המאה ה- 21. אבל דווקא במקום שבו הן נכשלות בגיבוש העמדה הדידקטית הזאת, הן מצליחות לעמוד במשימתן לייצר יופי כמעט ניאו-קלאסיציסטי בעולם שטוף דימויים וסנסציות.


* התערוכה "אפקוליפסה: יופי ואימה באמנות עכשווית" מוצגת ב- Royal Academy of Art בלונדון עד 15 בדצמבר