הכל זה טיימינג בחיים, כמאמר הקלישאה, וכך גם במוזיקה: יש משמעות קריטית לרגע שבו אלבום מסוים נכנס לחייך. התזמון הזה יכריע את גורלו של אותו אלבום ואת גודל המקום שיתפוס בליבך מאותו רגע ועד עולם. החיבור הכימי הזה הוא מעבר לנימוקים רציונליים, ולא תלוי רק באיכותה האובייקטיבית של היצירה. אם אלבום מסוים נפל עליך בדיוק בצומת דרכים שבה היית זקוק לו, בדיוק כשהוא מילא אצלך חלל שדרש מילוי, נגמר הסיפור - הוא תמיד יהיה חלק ממך, כמו אהבה ראשונה, ואת היחסים ביניכם רק אתה תבין. אלבום כזה, לכשיתנגן, לא משנה כמה שנים אחרי הרומן הסוער שכבר נגמר מזמן, תמיד יביא עמו זכרונות, תמונות, רגשות ולא פחות חשוב - ריחות. מדובר בתופעה מוכרת: שיר ספציפי, או אלבום ספציפי, נושאים איתם גם ריח פיזי מפעם.
כל ההקדמה הזאת באה כדי לומר ש"Badmotorfinger", האלבום השלישי של סאונדגרדן, הוא כזה אלבום בשבילי. מושלם, נצחי, חבר. הוא יצא באותה שנה שבה יצאו "Nevermind" של נירוונה ו"Ten" של פרל ג?אם וחלק איתם את תשומת לבי ורגשותיי, שווה בשווה, ללא קיפוח. הוא גם גרם לי לחזור, אז בסתיו 1991, אחורה ולחפש מה קרה באלבומים הקודמים של הלהקה שכריס קורנל, מט קמרון וקים טהיל הקימו בסיאטל כבר ב-1984, וגיליתי עוד אלבום ששמחתי שנכנס לחיי: "Louder than Love". חפשו אותו ולא תתחרטו.
ומדוע אני חופר על "Badmotorfinger" הנפלא, שחגג 21 שנים להולדתו לפני כחודש? בגלל שהאלבום החדש של סאונדגרדן, "King Animal", הראשון שלהם אחרי 16 שנים, הצליח להזכיר לי ברגעים לא מעטים את התחושות ההן מפעם. אני בספק שהוא ילווה אותי ב-20 השנים הבאות, אבל אני רוצה לחשוב שאם הלהקה הזאת התבגרה יפה, אולי זה אומר משהו גם עלי. קורנל כבר בן 48, ואחרי כמה שנים של קריירת סולו מאוד מיינסטרימית, כולל שיר נושא של ג?יימס בונד (לא מהלך מגניב, אבל לפחות הסרט שלפסקול שלו הוא תרם, "קזינו רויאל", היה הרבה יותר טוב מהבונד הנוכחי), כאן הוא מגלה שיש בו עוד הרבה מאותו מלך רוקנ'רול שניפץ לבבות כששר ?אני נראה קליפורניה אבל מרגיש מינסוטה? ועורר מהומות במוח של לא מעט מאמינים.
"King Animal" הוא אלבום שצריך לבוא אליו בראש פתוח ועם סבלנות. 52 הדקות שלו לא מספקות קתרזיס מיידי, אבל בכל האזנה נחשפים עוד ועוד הדהודים לסאונדגרדן של פעם. אין כאן "Black Hole Sun" תודה לאל (למרות ש"Halfway There" המתקתק מדי עשוי להיות מאומץ על ידי תחנות הרדיו), אבל יש מספיק שירים טובים כדי לדאוג שכל מי שבעניין ייצא מסופק. כשהוא לא נכנע להפקה המלוטשת מדי, קורנל מגרד את ימיו היפים, הגם שהוא לא זועם כמו אז, באופן טבעי, וטהיל, בן שפרד וקמרון (במשמרת היום שלו בהווה הוא המתופף של פרל ג?אם) עוטפים אותו בקירות שבתוכם הוא יכול להרגיש כמו פעם. ככה נשמעת להקה שמנגנת ביחד כי היא רוצה, לא כי היא חייבת, וזה כל ההבדל.
השאלה הגדולה היא האם העולם זקוק לאלבום חדש של סאונדגרדן, 16 שנה אחרי שלא שמענו מהם? מצד אחד ממש לא בטוח. מצד שני אני לא דוברו של העולם. ב"Bones of Birds", מהמוצלחים בשירי האלבום, קורנל שר "הזמן הוא חבר, עד שהוא לא, הוא אוזל". וזה הסיפור כולו. "King Animal" לא יקנה לסאונדגרדן מעריצים חדשים. מי שהיום בן 18 ימצא גיבורים אחרים, ובצדק, יש לו מספיק אופציות. אבל מי שאז היה בן 18 ו"Outshined" העיף לו את המוח, ימצא בו נחמה. ונחמה זה לא מעט בימינו.
לכל הטורים של מני אבירם
מה אתם חשבתם על האלבום? ספרו לנו בפייסבוק