שחר סגל ויואב צפיר מתגעגעים ל"בלוז לחופש הגדול"
במקום עוד כתבה נוסטלגית ומתרפקת, האיחוד של "בלוז" הפך להכאה על חטא. הסרט ההוא, שעשה הרבה רעש בסוף שנות ה-80, התהדר באג'נדה שמאלנית ואפילו קצת מרדנית, והמפגש המחודש של צפיר וסגל איתו סיפק הצצה אל מה שההצלחה עושה לנשמה. צפיר, כהרגלו, היה מאופק יותר, אבל סגל שם על השולחן את תחושתו הכואבת שהדור שלו "לא היה משמעותי", וקשה היה שלא לחוש שהאיש הזה מיוצרי הקולנוע המוכשרים בדורו מדבר בעיקר מתוך הכאב הפרטי של מי שוויתר בחייו שלו על המרד. דווקא דור צוויגנבוים, שגילם את ארלה הסרבן, מתעקש שגם היום אפשר וצריך לבעוט במערכת, ומביים הצגת מחאה אבל הרחק מהמרכז ומהכסף הגדול, בבית הספר למשחק ניסן נתיב. המסקנה היא שארלה אולי צודק, אבל בניגוד לסגל וצפיר, בישראל 2012 הוא לא גומר את החודש.
ערוץ 2 מפר את ההסכם הלא כתוב עם הצופים
מערכת היחסים הסבוכה בין הערוצים המסחריים לקהל הצופים שלהם סופגת לא מעט מכות, אבל השורה התחתונה נשארת כמות שהיא: הם רוצים לשדר כמה שיותר פרסומות, ואנחנו מנסים לראות כמה שפחות. יש מי שמנצל את הפסקת הפרסומות לגיחה ממוקדת בשירותים, יש מי שבוחרים לשוחח עם מי שיושב לצידם בסלון ויש את אלה שפשוט מריצים אותן באמצעות הממירים המקליטים. אבל החוקים ברורים: אתם מודיעים על הפסקת פרסומות, ואנחנו בוחרים מה לעשות עם הזמן שהתפנה לנו. בשני הפרקים האחרונים של "חטופים" הפסקת הפרסומות האחרונה נפתחה במעברון שהכריז: "המשך הפרק אחרי הפרסומות", אלא שאחרי המקבץ (המתיש, כרגיל) הופיעו הקרדיטים על רקע פרומו קצר לפרק הבא. זו הונאה, זה מעצבן וזה לא לעניין. ביצ' פליז! אתם תעשו את מה שאתם חייבים ואנחנו נמשיך לעזור לכם לעשות על הגב שלנו כסף, אבל בואו נשמור על נימוס בסיסי בתהליך.
"חלום קוסטוריצה" כבש את הלב והמסך
קשה לתאר בכמה משפטים את הסרט "חלום קוסטוריצה" ששודר השבוע בערוץ 8, ולמען האמת, גם אחרי הצפייה בו קשה להחליט מה הוא בדיוק. דוקו? סרט עלילתי? חיזיון סוריאליסטי? מה מתוך כל מה שאנחנו רואים קרה באמת, מה בוים בדיעבד ומה בוים בתיאום מושלם עם מה שקרה באמת?
למרבה השמחה, כל הדברים האלה לא משנים יותר מדי כשהסרט כה כובש. אייל סיבי, הבמאי והגיבור של "חלום קוסטוריצה", יצא לחפש אחר אמיר קוסטוריצה, הגיבור שלו, כדי שיעזור לו להתחיל עם נערת חלומותיו, אבל למד ממנו בדרך שיעור חשוב מה שקורה בחלום מציאותי לא פחות ממה שקורה בעולם האמיתי. לכן גם ההפרדה המלאכותית בין "תיעודי" ו"עלילתי" לא חשובה כל כך, בסופו של דבר. סיבי, אגב, לא השיג בסוף את השחקנית, אבל קוסטוריצה בא להתארח בסרט שלו. באמת.
"טווין פיקס" עדיין רלוונטית ומהפכנית
השבוע התבשרנו שהחל מחודש דצמבר יגיעו לישראל שידורי CBS דרמה (שיחליף את ערוץ רומנטיקה) ו-CBS ריאליטי (שיחליף את ערוץ ריאליטי), שישדרו סדרות נבחרות מהספריה העשירה של ענקית הטלוויזיה האמריקאית. החזרה למסך של תוכניות כמו "השופטת ג'ודי" ו"שושלת" הן לא משהו לכתוב עליו הביתה, אבל ההזדמנות לצפות שוב ב"טווין פיקס" היא מאורע ששווה להתעכב עליו.
"טווין פיקס" היא האם והאב של כל הדרמה הטלוויזיונית המודרנית. היא המציאה את HBO, שואוטיים ו-FX. דיוויד לינץ' ומארק פרוסט צעדו אל תוך השממה הטלוויזיונית המהונדסת של ארצות הברית, והוכיחו בכוחות עצמם שהמסך הקטן יכול להיות בית לאומנות גדולה. כמובן שהשידור ברשת גדולה רצח את הניסוי המדהים הזה מוקדם מהצפוי, ומרגע שלינץ' נאלץ לחשוף את זהות הרוצח הסדרה די מתה מבחינה אמנותית אבל שווה לצפות ב-15 הפרקים הראשונים של "טווין פיקס" כדי להיווכח עד כמה הם נותרו רעננים ויצירתיים, ועד כמה גם כעת, בעידן של סדרות טלוויזיה משוכללות ורציניות, אין שום דבר שישווה ליצירה של לינץ' ופרוסט, לפחות במידת התעוזה והאוונגרדיות.
ערוץ 1 עושים חיל בלילה (כמעט)
שידורי הלילה הם מאז ומתמיד השטח המת של הטלוויזיה, אבל דווקא בערוץ הראשון מדובר בשיאה של היממה. רצועת הלילה שלהם, ששולפת את מיטב התוכניות מהארכיון המפואר של רוממה, מציפה פנינים נדירות על בסיס שבועי, וכיוון שתהילתה של רשות השידור מאחוריה, התכנים הכי טובים מסתתרים שם: השבוע, למשל, יכולנו לראות אמנים ישראלים משנות השבעים מספרים על הרגלי גלגול הג'וינטים שלהם בדוקומנטרי ישן, ולהיווכח עד כמה "ניקוי ראש" הצליחה להתקרב לאם הרוחנית שלה, "הקרקס המעופף של מונטי פייתון".
כמובן שגם את זה מצליחים לחרב ברוממה בגלל שהתכנים רצים בלופ ואיש לא טורח לברר מתי הם מתחילים ונגמרים, אין קשר בין השעות שמופיעות במדריך לשעות השידור, ואי אפשר לצפות בהם מבחירה, ובטח שלא להקליט אותם אל הממיר. גם כשכבר יש אס, הערוץ הראשון תוקע לעצמו ולנו מקלות בגלגלים.
השתתפו בהכנת הכתבה: הדר טורוביץ', עפר סקר ואלכס פולונסקי
מה חשבתם עם האיחוד של "בלוז לחופש הגדול"? ספרו לנו בפייסבוק