טריקי

תכלס, באמת כל הכבוד לו, לאלכס אפשטיין. הוא עושה משהו שאף אחד אחר בארץ לא עושה (ולא, אני לא מתכוונת לעובדה שהפורטרט הנוגה שלו מכסה את כל כריכת הספר). אלכס אפשטיין מדלג לחלוטין מעל הכתיבה הריאליסטית, סנטימנטלית ונראטיבית המקובלת. בכך הוא מדלג גם מעל קהל היעד המרכזי של עולם הספרות הישראלית ומזכיר לנו שאפשר לכתוב גם לגמרי אחרת.

למשל ספרו האחרון, "מתכוני חלומות" (הוצאת בבל), שלמרות ששמו עשוי להתפרש כקריצה אל אותו קהל יעד מדובר, כתוב בצורה שוברת מוסכמות, שיוצרת לעצמה היגיון פנימי אוטונומי. רחוק מכל דבר אחר ובמיוחד רחוק מכל מה שעשוי להיקרא "כתיבה ישראלית".

הספר מורכב מעשרים מתכונים המחולקים למנות ראשונות, עיקריות ואחרונות. כל מתכון מכיל הוראות מדויקות שבעזרתן ניתן להשיג את החלום המבוקש. לדוגמה: יש להכין רשימת חפצים לאי בודד בכדי לחלום את "חלום היד המלנכולית". בין לבין שזורים עוד מגוון אגדות, חלומות, עובדות, פרדוקסים, שנינויות ורעיונות פרי דמיונו של המחבר. וגם עלילה אחת, רציפה פחות או יותר, המתארת את קורותיו החלומיים של המחבר בעיר סמרקנד.

הספר כולו יכול להתפרש כחלום, או לחילופין סיוט אחד ארוך שבו הקורא/חולם מתעורר שוב ושוב ומגלה שהוא עדיין ישן. יש משהו מאוד מרגיז בצורת הכתיבה האפשטיינית, הכוללת מיני קביעות שאף אחת מהן לא נראית הכרחית. לאורך הקריאה עלו במוחי שאלות כגון: מה לעזעזל הוא רוצה ממני? למה צריך פנס וזכוכית מגדלת כדי לזמן חלום נבואי? למה אחרי חלום תעופה ינחת החולם דווקא לפני שער כניסה של גן? הוא באמת הוא רוצה שאמלא אחר הוראות המתכונים? הוא חושב שזה מצחיק? מעורר מחשבה? מעורר הערצה?

המסקנה העיקרית שלי היתה שהשאלות האלה הן חלק אינטגרלי מחוויית הקריאה בספר מסוג כזה, שמהותו היא להטוטים בפוסטמודרניזמים למיניהם. אלכס אפשטיין מג'גלג בדה-קונסטרוקציה, הולך על חבל בורחסיאני בין העובדות לשקרים שכתובים כעובדות, בולע את אש הרפלקסיביות, המודעות והאינטרטקסטואליות ומאלף את עצמו ואת קוראיו להפנים את מטאפורת האינטרנט והחלימה שמיטיבות לתאר את ההוויה הפוסטמודרנית ואת חוויית הקריאה בספר זה - חוויה של ציפה חסרת גבולות, חסרת מקור, חסרת מרכז.

הצרה היא שמרוב להטוטים לא רואים את הספר. ספר שכל כולו תחבולה אחת גדולה הופך ללא יותר מאשר תרגיל אינטלקטואלי, קר, מנוכר, מעייף, ואיך לומר - גם משעמם. מרחיקת לכת ככל שתהייה ספרות בתחבולותיה, לא תוכל להסכים לאבד את ליבת הבשר הנוטפת, הרגשית, שהיא-היא הסיבה לכך שאנחנו בכלל רוצים לקרוא ולכתוב, והיא שמבדילה כתיבה ספרותית ממדע.

במובן מסוים נדמה אלכס אפשטיין בעיני לילד פלא שמפגין את כישוריו בפני האורחים, במסיבת התה של הוריו. אז כפיים אלכס, בכנות, כל הכבוד. אבל בשביל דודה טלי תצטרך להשתדל קצת יותר.