פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      המשדר המיוחד של "עובדה": טוני בלייר הפתיע את אילנה דיין

      גם בתוך ענן המלאכותיות המשמים של משדרי המלחמה מבצבצים לעיתים רגעים של אותנטיות אנושית - אתמול זה קרה פעמיים, לאהוד יערי באולפן החדשות ולטוני בלייר ב"עובדה"

      בשבוע שעבר שודר בתוכנית "עובדה" חציו הראשון של התחקיר של עמרי אסנהיים בנושא אסון צאלים ב', שהתרחש במהלך האימונים לקראת מבצע מתוכנן לחיסולו של סדאם חוסיין ב-1992. התזמון של שידור התחקיר, רגע לפני חיסול ג'עברי, היה די מדהים; אבל חציו השני, הרלוונטי להפליא למצבנו, לא שודר השבוע. במקומו הגישה מערכת עובדה "משדר מיוחד" בעקבות האירועים בדרום, שהעניק הזדמנות פז לשמוע את אריה דרעי דורש להיכנס בחמאס כמו מיליון פוליטיקאים לפניו, ולא בפעם הראשונה - ממש סחורה לוהטת.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      דורש להיכנס בחמאס. אריה דרעי, מתוך "עובדה"

      המטרה היא לא לערער על שיקול הדעת של מערכת התוכנית, שבחרה לדחות את ההתעסקות בצאלים למועד אחר, אלא רק להצביע על האירוניה בכך שהמשדר המיוחד לרגל המצב מלמד אותנו פחות על אותו מצב מאשר המשדר הרגיל שבוטל. זה אומר פחות על מערכת "עובדה", שבאופן יחסי הצליחה לסחוט את הלימון ולספק משדר נעים, עם כתבה יפה על העולים לרגל בכיפת ברזל וראיון די מעניין עם גרשון בסקין, שכמעט סידר הודנא עם החמאס רגע לפני שעמוד ענן יצא לדרך (על אף שכל מה שנאמר בראיון נחשף כבר ביום השני של המבצע); זה אומר בעיקר משהו על טבעם של משדרי המלחמה, שעטופים בכל כך הרבה תכנון ושיקולי דעת פוליטיים מצד כל המעורבים, עד שכל מה שהם מצליחים לייצג זו מציאות פשטנית ומלאכותית של שחור ולבן, שבה כל הדוברים מוכרחים לבחור אחד משני צדדים מוכרים לעייפה.

      ובכל זאת, אחרי שישה ימי מבצע, המכונה המשומנת הזאת מתחילה להיסדק, האשליה שהיא מוכרת מקרטעת ואפשר להתחיל למצוא פאקים קטנים במטריקס. אתמול זה קרה פעמיים: בפעם הראשונה במהלך מהדורת החדשות של ערוץ 2, כשאהוד יערי החליט לערוך "ניסוי", כהגדרתו, ופנה אל המתורגמן של רשת אל אקצה ששידרה עם תרגום סימולטני את המהדורה הישראלית. או אז התפתחה שיחה, קצרה ותמציתית אמנם, בין אותו מתורגמן ובין יערי, על עתידם של המבצע והסכסוך – כאילו היו מכרים שנפגשים בשדרה ולא שני זרים מוחלטים ממדינות אויבות.

      הרגע השני התרחש במהלך המשדר של "עובדה", בראיון של אילנה דיין עם טוני בלייר. בלייר הוא פוליטיקאי ותיק ומנוסה ולדיין יש היסטוריה ארוכה של התמודדות עם כאלה, ולכן היא באה עם כל ארטילריית השאלות הכבדה שמפרנסת את המשדרים בימים האחרונים, אבל היא שכחה שמאז שבלייר הפסיק להיות נבחר ציבור, ועבר לעסוק באופן נקודתי למדי בסכסוך הקטן שלנו, הוא מחוייב הרבה פחות למשחק הפוליטי הבינארי של הצהרות חד משמעיות, זה שהופך את המהדורות למשמימות ורפטטיביות כל כך. אחרי ראיון ארוך שבו במקום לנקוט עמדה, הדבר העיקרי שבלייר אמר הוא שאסור לאבד תקווה, דיין שלפה מולו את השאלה ששלי יחימוביץ' כל כך ששה לענות עליה – האם הוא מצדיק את חיסול ג'עברי. כשבלייר מלמל משהו על כך שיותר מעניין אותו העתיד, דיין שאלה אם הוא מתחמק מתשובה, ואז, בניגוד לכל אינסטינקט פוליטי מקובל, בלייר ענה בפשטות: "במידה מסויימת, כן". ואילנה השתתקה.

      המשותף לרגע של יערי וזה של בלייר הוא השבירה הפתאומית, הספונטנית, של הקונוונציה הטלוויזיונית: השנייה שבה כללי הטקס המסממים נשכחים, וברגע אחד קצר של חוסר תשומת לב, האנשים המיומנים עד מיאוס בשואו תקשורתי נותנים לרגע אותנטי, אנושי, לחמוק מבין ידיהם ולהתרחש על המסך. הרגעים האלה מזכירים לנו שמשחק התפקידים הפוליטי והטלוויזיוני של ימי מלחמה אמנם מרגיש כמו מציאות, אבל הוא לא יותר מקליפה שברירית של ביצה, שמתחתיה מסתתר עולם שלם, מגוון ולגמרי לא בינארי, של אנושיות. בימים בהם אנחנו מתרגלים לחשוב במונחים של מחנאות קיצונית, ימים בהם או שאתה אחמד טיבי או שאתה רוני דניאל, אובדן השליטה הרגעי הזה של משדרי הטלוויזיה הוא כמו אוויר לנשימה.

      מה חשבתם על המשדר המיוחד של "עובדה"? ספרו לנו בפייסבוק