לפעמים תזמון הוא הכל בחיים. התחקיר של עמרי אסנהיים על אסון צאלים ב', שמתחיל לפני 20 שנה בהחלטתו של הרמטכ"ל דאז, אהוד ברק, לצאת למבצע חיסול של מנהיג עיראק סדאם חוסיין, מצוי בעבודה כבר שנה וחצי, אבל דווקא אחרי שחציו הראשון כבר שודר בתוכנית "עובדה" וזכה לרייטינג גבוה של 26.4% וביקורות מהללות, פרץ מבצע עמוד ענן ושם את שידור החלק השני בהמתנה. רק ביום שני הקרוב ב-21:00 בקשת נזכה ללמוד על כל מה שקרה אחרי שהתרחש האסון בתוך הדרג הפיקודי של צה"ל.
אז התזמון לא היה מושלם, אבל מצד שני, מאורעות הימים האחרונים הופכים את הפרויקט שהרים אסנהיים על הפרשה, וכולל גם ספר בשם "צאלים הטראומה של סיירת מטכ"ל" שיצא בשבוע שעבר לחנויות, לרלוונטי מתמיד. "כשהתחילה מסכת הטילים הנוכחית", הוא מספר, "התקשר אלי מישהו ואמר שהוא כבר מדמיין את התחקיר שלי על ג'עברי, שייצא בשנת 2032. אחר כך קיבלתי הודעת טקסט מאחד מהפצועים בפרשה ההיא, בצאלים, שאמר שצה"ל כנראה עושה מבצע חיסול פעם ב-20 שנה, והוא שמח שהפעם החיסול הצליח. זה רק מראה לך את הנחיצות של כתבות כמו שאנחנו עושים. אנשים שואלים למה צריך לחשוף את הסיפורים האלה, ואומרים שזה פוגע בביטחון המדינה אבל כשאנחנו מספרים אותם אנחנו מביאים את האזרחים לחשוב לא רק 'וואו, חיסלנו', אלא גם מה יקרה אחר כך".
התחקיר של אסנהיים בהחלט מעורר מחשבה, ויש רגעים בהם הוא גם מטריד מאוד. גיבורי הפרשה ההיא, צמרת הצבא הישראלית שניהלה את מבצע החיסול שהסתיים בתאונת אימונים בה נהרגו חמישה חיילים, הם אנשים שעדיין נוכחים בציבוריות הישראלית בין היתר ברק, חבר הכנסת דורון אביטל מקדימה ואורי שגיא וחילופי ההאשמות החריפים ביניהם מציירים אותם לפרקים כאנשים שאינם בהכרח כשירים לקבלת החלטות מסדר גודל לאומי. באופן מפתיע, אסנהיים דווקא לא רואה את זה ככה. "זה סיפור מורכב", הוא אומר, "ולא סיפור על אנשים רעים. אלה אנשים טובים שבאו לעשות דבר שנתפס כחיובי, שלא היה בו מימד של רצון לגזור קופון או תאוות בצע. הם האמינו ברעיון שנשמע אולי מגלומני, אבל הם באמת חשבו שהוא יביא עתיד טוב יותר למדינת ישראל - והכל התחרבש להם. ברגע הכי מכריע שהם התאמנו עליו כל כך הרבה חודשים, הם מפשלים בצורה איומה. אתה מצפה שתקלות כאלה לא יקרו אפילו בטירונות אפס שתיים, והן קורות במבצע שברק הגדיר כחשוב בתולדות המדינה אבל זה יכול לקרות".
עצם ההחלטה לצאת למבצע חיסול של סדאם חוסיין לא נשמעת לך כמו מנהיגות מפוקפקת?
"היום זה נשמע מטורף לחסל את סדאם, אבל אני לא יכול לשפוט אותם על הרצון. זה כמו הדיבורים שיש היום על הפצצה של הכור באיראן. נכון או לא? אין לי דעה, אני באמת לא יודע. יכול להיות שאם הייתי בין מקבלי ההחלטות אז, לחסל את סדאם לא היה נראה לי כמו דבר רע. הוא נתפס כהיטלר החדש".
באמת לא קשה לך לסמוך על האנשים בצמרת אחרי תחקיר כזה?
"בוא נאמר שבלי לנקוב בשמות, יש אנשים שדיברתי איתם במהלך התחקיר והייתי שמח שיפקדו על הילדים שלי, ויש כאלה שהייתי ממליץ לתפוס מהם מרחק. אבל זה שאהוד ברק למשל עשה דברים בסיפור הזה שלדעתי גם הוא מצטער עליהם, ואם לא אז ראוי שיצטער עליהם, לא פוסל אותו מלהיות שר ביטחון ולא פסל אותו אז מלהיות רמטכ"ל. אגב, נעשה לו גם עוול גדול בהקשר של הפרשה הזאת, עם האמירה 'אהוד ברח'. הוא לא ברח, עובדתית. מה שכן, הוא אולי ברח במידה מסויימת מאחריות בשבועות שלפני ואחרי התאונה, כי הוא לא הראה מנהיגות מספיק גדולה ונתן לאלופים שלו להתפלש בהאשמות הדדיות".
ובכל זאת, התחקיר של אסנהיים מעביר לא מעט ביקורת על האדריכלים של מבצע החיסול ההוא, מה שמעורר את התהייה איך הצליח לשכנע אותם לדבר. מסתבר שמלאכת השכנוע באמת לא הייתה פשוטה. "בהתחלה עבדתי רק על הספר אז אפילו לא יכולתי להגיד להם שאני עושה תחקיר ל'עובדה'. החוכמה היא לעשות משא ומתן קטן עם כל אחד. אתה צריך לזהות את הקווים האדומים שלך, ומצד שני לזהות עד כמה אתה מוכן ללכת לקראת המרואיין כדי שידבר. לא כל מחיר מותר לשלם, אבל בסרט הזה לא איבדתי אף מרואיין, כי מסתבר שאף אחד לא רצה להשאיר את הזירה פתוחה מבלי להשתתף במשחק, לתת לאחרים לדבר מבלי לספר את הגרסה שלו. זה לא מוריד ממני את האחריות לתת להם את הכבוד על זה שהם הסכימו לבוא, אגב. יש שאלות שצריך לשאול ותנאים שאסור להסכים להם, אבל אחרי כל זה אתה צריך לזכור שהם בחרו בך לספר את הסיפור שלהם. יש לך אחריות - לא להיות חנפן או לקקן, אבל לנסות להבין, לתת חמלה, גם לאנשים שניהלו את המבצע וגם למשפחות השכולות".
אסנהיים, 37, נשוי ואב לשניים, מתחיל כעת את שנתו השביעית בצוות "עובדה". התחקיר שלו על אסון צאלים ב' הוא אולי עבודתו השאפתנית והמקיפה ביותר זהו למעשה תחקיר שעל מרבית הראיונות בו חזר פעמיים, פעם אחת עבור גרסת הספר ופעם אחת עבור הגרסה המצולמת אבל קדמו לו לא מעט תחקירים בפרופיל גבוה, רבים מהם קשורים בנושאים צבאיים, למשל התחקיר על האסון בואדי סלוקי, בו נהרגו חיילים ישראלים בשריפה במהלך קרב בלבנון. התחקיר ההוא החזיר את אסנהיים אל ימיו כלוחם צעיר, אז נשלח לחלץ את הפצועים מהשטח בואדי סלוקי. "כשחזרתי הביתה מחילוץ הניצולים הבנתי שאני רוצה להיות עיתונאי", הוא אומר. "ראיתי את גודל הבלגן והאבסורד, וכמה נחיצות הקורבן כמעט לא הייתה קיימת, ובדרך הביתה חשבתי שאם אני לא אמשיך בקריירה צבאית, אני רוצה לספר את זה לכל המדינה. הדרך עוד הייתה ארוכה, אבל אתה יכול להבין שהרצון להתעסק בצבא שיחק שם תפקיד".
הדרך אכן הייתה ארוכה אסנהיים לא הגיע מתוך הברנז'ה ("אולי העיתונאי היחיד שיצא מתל עדשים", כהגדרתו), ולא התברג מיד בצמרת העיתונות הישראלית. יש לו גם ביקורת על ההתנהלות של עולם התקשורת כקליקה סגורה. "אילנה דיין, רוני קובן ואיתי אנגל שעובדים איתי בתוכנית כולם יצאו מגל"צ והם אנשים מדהימים, כך שזה תלוי באדם", הוא אומר, "אבל אני לא אוהב שדברים נכנסים לשבלונה, ואני לא בטוח שהעובדה שכל העיתונאים מגיעים מאותו בית גידול היא בהכרח לטובה".
אסנהיים היה צריך להתחיל מלמטה, והחל את דרכו בתקשורת כשדר ספורט. באירוע נודע, שאסנהיים עצמו אף טרח להזכיר לא אחת בעבר, שידר שער שלא היה. "זה טיפה הוצא מהקשרו והוגזם. אני חולה על ספורט ואוהד שרוף של מכבי נתניה, אז רציתי להיות שדר ספורט - חשבתי שאני אעשה את זה טוב. ואז, במגרשים, התחלתי להרגיש שאני שונא כדורגל. אתה רואה פתאום כמה שזה בדיחה, ומאחורי כל האנשים שנותנים גול בתקציר יש בסופו של דבר דוכנים עלובים של גרעינים וקללות שאתה לא רוצה לשמוע, וזה החליא אותי. בדרך כנראה שגם שידרתי שער שלא היה באיזה משחק, והגיס שלי תמיד היה צוחק עלי כי הוא שמע את זה בשידור חי, אז אמרתי - נשתמש בזה בביוגרפיות כדי לא להעליב את הספורט, נגיד שבגלל זה עזבתי. אבל האמת שבזמן האחרון מגרד לי לחזור לשם, פתאום בא לי לשדר משחק".
לא שאחרי שטיפס עד לצמרת, אסנהיים רואה את עצמו עוזב את העיתונות החוקרת. "אני לא רואה סיבה לעזוב כי אני ב'עובדה'. בשנים האחרונות יש בתוכנית הזאת חבורה של אנשים שלא רואה שום דבר פחות ממושלם כרף. בגלל איכות האנשים וגם המשאבים הגדולים, יש לך גב שלוקח אותך קדימה, כאילו בולדוזר דוחף אותך".
אין פחד שבתוך גוף גדול כמו קשת, באיזשהו שלב החופש שלכם יצטמצם?
"מפה זה מאוד רחוק כרגע. אתה מדבר איתי על תרחישים של ערוץ 10. נכון שבאתי להשפיע ולעשות דברים בצורה נקייה, ואם זה לא יקרה אני אתן לעצמי את החשבון, ואולי אצטרך לחפש מקום אחר או מקצוע אחר. אבל זה לא המצב כאן. לצערי יש מקומות שבהם זה נראה אחרת. אני מרצה בכותרת (בית הספר לעיתונאות של אוניברסיטת תל אביב ע.ס), והשבוע הקראתי לתלמידים שלי את תצהירי רותי יובל ואבנר הופשטיין בפרשת ההתנצלות של ערוץ 10 לשלדון אדלסון. אני חייב להגיד שהרגשתי לא בנוח עם מה שקרה שם. זו הייתה התנצלות מאוד בעייתית. וכמו בצאלים, זה לא בגלל שהאנשים שהחליטו להתנצל הם רעים. כשאין כסף, כשאתה צריך לישון במשרד האוצר ולקיים הפגנות מול ביתו של נתניהו, הערוץ מטבע הדברים חושש להתייצב מאחורי תחקיר כזה להתמודד עם דיבה זה דבר שעולה הרבה כסף".
במצב כזה, כשאתה עומד מול הסטודנטים שלך שחולמים להיכנס לעולם התקשורת, אתה בכלל ממליץ להם לעשות את זה?
"כן, בהחלט. כי חוץ מלהיות סוכן מוסד אין מקצוע יותר מרגש מכתב חוקר. כל יום אתה עושה משהו חדש, שעוזר לכולנו לחיות במקום טוב יותר. וזה גם כיף, תראה איזה אנשים פגשתי בתחקיר הזה! אנשים מרתקים שאתה לא פוגש בקומברס ובאמדוקס ובכל החברות שכולם רוצים לעבוד בהן. אלה דמויות שיש כמוהן בתנ"ך, לא בחיים. איפה עוד תחווה דברים כאלה? זה פנטסטי. אני ממליץ".
מה חשבתם על התחקיר? ספרו לנו בפייסבוק