אם לעקוב אחרי התנאים של פרויד מי שמצליח ליצור קשרי אהבה תקינים ולהיות גורם תפקודי בחברה האנושית הוא נורמלי. ואחרי שהסרנו את שאלת הנורמליות מעל לפרק הרי ש"אמא ואבאז" היא סדרה על משפחה נורמלית שבה יש שני אבות הומוסקסואלים ואמא סטרייטית שלא נשואה לאף אחד מהם. מציאות לא משונה במיוחד ברוב העולם המערבי, גם לא במרכז תל אביב. אבל הפער בין הטלוויזיה הישראלית וישראל הגדולה ובין תל אביב הוא עדיין גדול. בעוד שבתל אביב היתה סצינת גייז תוססת למדי, הטלוויזיה הישראלית רק החלה לארח את הרעיון בזהירות ב"פלורנטין", (ו"סטרייט ולעניין" עשתה זאת לפניה, אבל באופן משונה ומעושה מכדי לסמן אותו כהישג תודעתי כלשהו).
אם לטלוויזיה האמריקאית יש נכון לעכשיו את ריאן מרפי ("glee", "הנורמלים החדשים" - שעוד נחזור אליה בהמשך) שלקח על עצמו להיות מי שיתווך לתרבות הפופולרית רעיונות שנוגעים לסובלנות, נאורות ופתיחות לשונה הרי שלטלוויזיה הישראלית יש את אבנר ברנהיימר. מ"פלורנטין", דרך "יוסי וג'אגר" ועד ל"אמא ואבאז" שעלתה אמש ב-HOT3 וב-HOT VOD, ברנהיימר בחר שלא לקחת דרך צדקנית ומטיפנית כדי להכיר לציבור הישראלי את העובדה שיש הומוסקסואלים בקרבו. ובסופו של דבר גם במבחן התוצאה, ברנהיימר צדק. כמו במדיות המתוסרטות, כך גם במציאות עדיף להראות מאשר לספר; וברנהיימר תמיד, גם ביצירותיו שלא זוהו כבעלות אג'נדות קוויריות, דאג שהדרמה וההומור יהיו אוניברסליים, אנושיים ונגישים.
גם ב"אמא ואבאז", מצליח ברנהיימר לכתוב את הדמויות והעלילה באופן קליל שלא לוקח עצמו ברצינות תהומית, אבל לא מפספס את האפשרויות ליצור דרמות קטנות. ובמשפחה הנורמלית בהתהוות דמירל-אהרוני-ישראל יש לא מעט דרמות טליה דמירל (מיה דגן) היא אשת צבא שרגילה להיות בשליטה, אבל מוצאת עצמה בטריטוריה שאין לה עבורה פק"ל. אחרי שוויתרה על הפנטזיה ההטרוסקסואלית הנדושה והחליטה לעשות ילד עם ארז אהרוני (יפתח קליין), הגיי החמוד שפגשה במקרה במסיבה, גילתה שהוא מגיע בעסקת חבילה עם סמי ישראל (יהודה לוי) החבר האוחץ' שלו, שלא מתכוון שלא להיות חלק מהעסק, וגנטיקה שמנטיקה.
אך רק העובדה שברנהיימר הוא תסריטאי מוצלח, לא היתה מספיקה לסדרה כ"אמא ואבאז" כדי להתרומם וסליחה על משחק המילים. כדי לייצר אהדה צריך היה ללהק לתפקידים שמובילים את עמישראל באוזן דרך מבוכי ההומופוביה הישראלית המוטמעת בו, את מי שיכול היה לעשות זאת בהצלחה. אפשר להתלונן שלא חסרים שחקנים הומוסקסואלים ישראלים מוצהרים יותר ופחות כדי להיכנס לנעליהם הראשיות של ארז וסמי, אבל אין צורך. אין צורך בעיקר מפני שאם הטענה הבסיסית היא שתפקיד הוא תפקיד הוא תפקיד, ושלהטב"יות היא הנורמלי החדש (לפחות בכל הנוגע למסך הקטן והישראלי שמוכן לקבל מחו"ל, מה שאינו פתוח לקבל מבית) אז כל שחקן יכול לערוך את הקפיצה הנדרשת כדי לשחק כל מיגדר.
היה בזה הימור, אבל הימור מוצלח; יפתח קליין מגלם היטב את ארז הנוירוטי, המכור לפסיכואנליזות ולחרדות שלו דמותו של ארז היא לא הומו מושלם (אין דמויות מושלמות ב"אמא ואבאז", וזה לטובת הסדרה ולזכותו של ברנהיימר) הוא לא הונדס כדי להיות פוסטר גאווה, והנרקיסיזם והאגוצנטריות שלו אמינים, מכמירי לב ומרגיזים בו זמנית. מיה דגן גם היא מוכיחה שוב שכאשר נותנים לה תפקיד שמוציא ממנה פגיעות ורגישות היא יכולה להיות מקסימה; הוויתור על היכולות הקומיות המובנות של דגן, וההתמקדות בצדדים הדרמטיים המעודנים יותר שלה מאפשרים לה להיות מאופקת ונוגעת. אבל את עיקר ההצגה גונב יהודה לוי בדיוק כשנדמה שהנה הוא גולש לקלישאת ההומו מנפנף הידיים, הוא מושך בחזרה את עצמו אל מחוץ למלכודת ועל קו התפר הזה הוא משחק ומצליח להפתיע לטובה. אפילו אם זוכרים שלא כל קריירת המשחק שלו היתה מאצ'ואיסטית, הרי שגם מאז ימי "יוסי וג'אגר" הצליח לוי להעמיק ולהתפתח והדמות של סמי ישראל נהדרת. בלי הסתייגויות.
בעוד ש"הנורמלים החדשים" שעוסקת בנושא כמעט זהה (עם אם פונדקאית כגורם שונה), שעלתה לפני שבוע ב-YES מעדיפה את הקאמפיות המשועשעת ונראית, כמו כמה מהסדרות האחרות של ריאן מרפי, פלסטיקית ונטולת נשמה "אמא ואבאז" לא מרשה לעצמה להפוך לסיטקום דק גזרה. טוב שכך, כיוון שהיתה מפסידה את הלב שלה, וגם אם להודות על האמת ישראל המיליטנטית, הלועסת ויורקת מקרבה כל מה שמאיים על האחדות שלה, פשוט עדיין לא מוכנה לזה.
מה חשבתם על "אמא ואבאז"? דברו על זה בפייסבוק