פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ריהאנה באלבום חדש: יורה לכל הכיוונים ופוגעת

      "Unapologetic", האלבום השביעי של ריהאנה, הוא עיסה של סגנונות ולא ברור לאיזה כיוון היא רוצה ללכת, אבל כל פנייה שלה מתגלה כמוצלחת. והבאסה? השיר עם כריס בראון מעולה

      לא רק שריהאנה היא בחורה ורסטילית, היא מאמינה שבוורסטיליות טמון כוחה האמיתי של כל אישה. "היופי שבלהיות אישה הוא שיש בך כל כך הרבה גוונים, שכבות וטיפוסים, אבל יש רק אחת ממך" היא התפייטה ברומנטיות בראיון לווג לאחרונה. אלו מילים מעט משונות ממי שמחשיבה את עצמה לילדה הכי רעה במוזיקה וחטפה, רק בימים האחרונים, ביקורת קשה אחרי שהזמינה מאות עיתונאים ומעריצים להתלוות אליה לטור שמיימי בן שבוע ברחבי העולם, אך למרות ששהתה איתם על אותו מטוס כשבעה ימים לא הואילה לצאת ולברך אותם לשלום אפילו פעם אחת.

      עטיפת האלבום "Unapologetic" של ריהאנה (יח"צ)
      מקווים שהקעקועים מחממים בחורף. ריהאנה (עטיפת האלבום)

      לכאורה, ריאהנה היא רוקנ'רול. בפועל היא הכי פופ. על תקרית המטוס, למשל, ריהאנה כבר הספיקה להתנצל, כשהיא מסבירה שלקתה בדלקת גרון ונאלצה לישון כמה שיותר כדי לשמור כוחות להופעות היומיומיות שליוו את הטור. את ההתנצלות היא תיבלה בשימוש אובססיבי במילה "שיט", אולי כדי שלא נשכח שאחרי הכל, היא גנגסטה. ועדיין, ועם כל הרצון הטוב ואינספור הקעקועים, ריהאנה תמיד תהיה יותר גנגנאם סטייל מגנגסטה סטייל. היא אולי לא מתנצלת, אבל היא בהחלט עסוקה בלרצות.

      הפער הזה, בין הרצוי למצוי, ניכר ב"Unapologetic", אלבומה השביעי שיצא השבוע. ברצוי, ריהאנה היא קולית כמו קייטי בי ועושה שירים כמו "Jump", קטע דאבסטפ פופי שהפיקו לה צ'ייס אנד סטאטוס ומזכיר קצת יותר מדי את "Easy Please Me", הלהיט של קייטי בי שהפיק בנגה. במצוי, ריהאנה היא כוכבת שחייבת למעריצים ולמנהלים שלה שירים כמו "Right Now", דואט משמים וזול עם דיוויד גואטה. הקצוות של הסקאלה מתעתעים, וריהאנה אוהבת להבליט דווקא אותם. אבל כשמתעלמים מהם ובוחנים את האמצע, את מה שנדחק בין הרצוי למצוי ומקבל הרבה פחות יח"צ, מגלים שריהאנה היא זמרת מצוינת שמוציאה עכשיו אלבום טוב עם הרבה רגעים יפים.

      הרגעים המובילים ב"Unapologetic", למעט, כמובן הסינגל והמועמד המוביל לתואר שיר השנה, "Diamonds", הם דווקא הדואטים. הראשון הוא "Stay", בלדה מינורית ואפקטיבית עם אמן האלטרנטיב מיקי אקו, בה ריהאנה מוכיחה שכשצריך, היא יודעת לרגש. השני הוא, שומו שמיים - הדואט המדובר עם כריס בראון. בראון, וזאת תמיד הייתה הבעיה איתו, הוא אשפה אנושית וזמר מצוין. ממש כמו שריהאנה היא הקול הכי עכשווי של הפופ, בראון הוא הקול המודרני והנכון של האר אנ' בי. ב"Nobody's Business", שיר שכולו מחווה למייקל ג'קסון ונשען על סימפול שלו, ריהאנה ובראון לוקחים את כל העכשוויות שלהם והולכים איתה אחורה, לאייטיז. הם עושים אר אנ' בי מתוק וקופצני מבלי להישמע מיושנים אפילו לשנייה. עם הפקה מושלמת של דה-דרים, זה יהיה כנראה הסינגל הבא מהאלבום ובארה"ב כבר חוזים כי מדובר בלהיט ענק. לבד וגם ביחד, ריהאנה מצליחה לתת מעצמה משהו שונה כמעט בכל שיר באלבום הזה: היא נגישה, איכותית, זנותית, סקסית, רומנטית, צוהלת, שבורה. כנראה שהיא יודעת על מה היא מדברת כשהיא מגדירה את עצמה "ורסטילית".

      יש שאומרים שהגיוון הגדול של ריהאנה הוא רק כיסוי לבלבול גדול, ושחוסר היכולת שלה להתמקד בז'אנר אחד ולחקור אותו לעומק הוא בעוכריה, ומונע ממנה להחליף את מעמד הסטארית במעמד של יוצרת אמיתית. זה נכון מצד אחד ולא חשוב מצד שני: לא כולם חייבים להיות יוצרים מעניינים, ולא כולם יכולים. ריהאנה לא יכולה, לפחות לא עכשיו. לא בטוח שיש לה את העומק הנדרש כדי להשתנות. בינתיים, היא מנצלת את מעמד הסטארית שלה עד כמה שרק ניתן ומשתמשת בכל קשת היכולות שלה כדי לשיר בכל סגנון ולירות לכל כיוון. לרוב, היא פוגעת בול.

      מה אתם חשבתם על האלבום החדש של ריהאנה? ספרו לנו בפייסבוק