לבמאי הצרפתי פרנסואה אוזון יש רעיונות טובים. הקונספטים של הסרטים שלו בדרך כלל מרתקים, מעוררים אפשרויות, מסקרנים, ואז הוא מבצע אותם באופן שגרתי שמרוקן מהם את העניין. שוב ושוב הסרטים שלו מעוררי סקרנות, ושוב ושוב הם לא ממצים את הפוטנציאל שלהם. לכן עוד סרט אוזוני עם קונספט מבטיח הוא כבר עניין שגרתי, וצריך להתייחס אליו בזהירות. מתברר שגם סרטו החדש, "בתוך הבית" רחוק מלקיים את כל ההבטחות אבל זה לא אומר שהוא לא שווה מבט.
כמשימה ראשונה בשנת הלימודים החדשה, מורה לספרות מטיל על תלמידיו מטלה פשוטה: חיבור שיתאר מה עשו בסוף השבוע האחרון. בין כל החיבורים שנראים כמו טוויטים במקרה הטוב ועוסקים בעולם הרוחני שבין טלויזיה לפיצה, הוא מוצא אחד שונה: תלמיד שמספר על ביקור בבית של חברו. זה לא סתם ביקור נימוסין; בתירוץ של עזרה בשיעורי מתמטיקה, הנער פצח במשימת ריגול אחרי יושבי הבית "משפחה נורמלית", כהגדרתו. את החיבור הוא מסכם ב"המשך יבוא".
וההמשך באמת בא בכל חיבור, התלמיד מספר עוד קצת על המשפחה ועל ניסיונותיו להתקרב אליה. המורה מוטרד מעט מהעובדה שהיצירה הספרותית הזאת היא הצצה לחייהם של אנשים אמיתיים, אבל יותר מזה הוא מרותק לסיפור ולכשרון הכתיבה של התלמיד. לכן הוא מעודד אותו ומנסה לעזור: מתקן, משפר, נותן טיפים ומציע הצעות להמשך העלילה - גם כשהוא עצמו מופיע כדמות בסיפור בהמשכים.
את הרעיון אפשר היה לקחת לכמה כיוונים: זה היה יכול להסתיים כקומדיה כשם שזה היה יכול להיות סרט אימה. אבל "בתוך הבית" מנסה הכל, קצת מזה וקצת מזה ולא מתחייב לאף אופי או טון, ולכן נשאר תקוע באמצע, מעניין קלות. מותח קצת, ואז מפסיק. מטריד טיפה, אבל לא יותר מדי. משעשע בעדינות, מדי פעם. מבקר לרגע את הבינוניות הבורגנית, ואז הולך הביתה.
בתור סרט שכולל כל כך הרבה עצות נבונות לכתיבה נכונה, הסרט לא יודע לציית לעצות שלו עצמו. אחת הבעיות העיקריות, למשל, היא שאין עם מי להזדהות: המורה (פבריס לוקיני) הוא דמות קצת נלעגת, שהצורך שלו לשמוע את המשך הסיפור אמנם מובן, אבל מוגזם, וכבר בשלב מוקדם מדי בסרט חורג מגבולות הסביר וההגיוני, והופך את הדמות לבדיחה. התלמיד (ארנסט אומהוור) הוא מסתורי: ברור שהוא זה ששולט באמת בסיפור ומתמרן את העולם סביבו כרצונו, אבל לא ברור מה בעצם המטרה שלו, אם בכלל.
לפניכם רשימה חלקית של הסרטים שהתייחסו ליחסי כותב והיצירה שלו בשנים האחרונות בלבד: "מעבר לכל דמיון", "אדפטיישן", "סינקדוכה ניו יורק", "רובי ספארקס". כולם ערבבו מציאות ודמיון בדרכים שהלכו והפכו מורכבות יותר. זה לא אומר שהנושא שרוף ושאסור לעסוק בו יותר, כמובן, אבל רצוי מאוד להביא משהו חדש, אחרת מה הטעם? כל מי שרוצה לעשות סרט על הנושא צריך לצפות לפחות ב"אדפטיישן", ואז לחשוב אם באמת יש לו מה להגיד שצ'רלי קאופמן לא אמר כבר יותר טוב. "בתוך הבית" נראה מרוצה מאוד מהרעיון המבריק של נקודת הפתיחה שלו, אבל לא עושה מאמצים מיוחדים להתקדם הלאה. טוב מינוס, המשך יבוא.
"בתוך הבית": איפה ומתי ורואים
מה חשבתם על הסרט? ספרו לנו בפייסבוק