יוני רכטר ב"גיבורי תרבות": מפגש מרגש עם יוצר ישראלי מזן נכחד

שעה בחברת יוני רכטר היא בין כה וכה מהנה ומקסימה, אבל הסרט של ענת זלצר שליווה אותו במסגרת סדרת "גיבורי תרבות" הצליח לומר גם משהו רחב יותר על התרבות המקומית

עפר סקר

במובנים רבים, "גיבורי תרבות" שחזרה אמש לעונה חדשה בערוץ 8 היא סדרת סרטי דוקו פשוטה למדי. בכל פרק בוחר במאי אחר להתלוות ליוצר או אמן שהוא מעריך במיוחד, מדבר איתו קצת ומתעד את חייו. בעולם של טלוויזיה הולכת ומתפרמטת, זה קונספט כמעט פרמיטיבי, אבל אולי יש דברים שלא כדאי לסבך – במיוחד בתוכנית שרוצה לשים זרקור על האמנים עצמם. כמובן שלפעמים זה מצליח יותר ולפעמים פחות, אבל מידת ההצלחה תלויה לרוב בעוצמת הכישורים הוורבליים, הקסם האישי והכריזמה של גיבור התרבות הנידון, לא פחות מאשר ביכולותיו של הבמאי. יוני רכטר, למשל, הוא אחד האנשים הכי מקסימים על הפלנטה, כך שלא מפתיע במיוחד שהפרק איתו, "אדם בחדרו" ששודר אתמול, היה כובש, מקסים ומרתק לכל אורכו. רכטר נתן לנו הצצה אל התהליך היצירתי שלו, למערכת היחסים האינטימית עם הפסנתר, לקשר המורכב עם אמו וגם לשיעורי הנגינה שהוא ממשיך לקחת, ובכל אחד מהמקרים היה עשיר בתובנות, וצנוע כהרגלו. כמובן שגם הפסקול, המורכב ממיטב שיריו לאורך השנים, תרם לחוויה.

טוב לדעת (מקודם)

פתרון מדוייק לכאבי רגליים וגב בחצי שעה - ובמחיר מדהים

לכתבה המלאה
אחד האנשים הכי מקסימים על הפלנטה. יוני רכטר (צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

אבל ענת זלצר, במאית הפרק ועורכת הסדרה כולה, שמוכרת לנו כשותפתו הסמויה של מודי בר און ליצירת רצף מרשים של סדרות היסטוריות (החברה שלהם, מודי וענת בע"מ, מפיקה את "גיבורי תרבות"), היא לא באמת יוצרת של סרטים "פשוטים". גם בדיוקן צנוע ונקי, לכאורה, כמו זה שציירה לרכטר, היא שואפת לאמירה מעט יותר רחבה, ו"אדם בחדרו" הצליח לבטא דבר מה מעבר לגדולתו של רכטר כמוזיקאי.

כבר בתחילת הסרט, רכטר מצהיר על עצמו שהוא "נגד לאומיות", סולד מהמנונים ודגלים ומבכר על פניהם נעלי בית. הוא איש של דברים קטנים, של אנשים פרטיים וחיים פרטיים, וביחד עם שותפו העקבי ביותר ליצירה, עלי מוהר המנוח – שפרק קודם בסדרה התלווה אליו – גם ניסה לבטא את הרעיון הזה, את האפשרות שאפילו לנו, הישראלים, יכולים להיות חיים קטנים ויפים. "ואין אין רגע יפה כמו הרגע הזה", שר פעם רכטר למילים של מוהר, בשיר שמלווה סצינה מהסרט, "ואין אין אין עוד מקום כמקומנו יפה". מוהר ורכטר, האמנים הלא מגוייסים, בחרו במודע להתרפק על כל מה שכן נעים ונכון בישראל, כאילו מצביעים על כך שגם אצלנו יכול להיות פשוט, פרטי, לא רועש ולא מגויס. והם לא היו לבד. בשנות השבעים צמח כאן דור של יוצרים שרצו ועשו שיהיה כאן כמו בעולם הגדול, אלה ששמרו אמונים לכרך המודרני של תל אביב, וחלמו אותו כאי של נורמליות. ובעיקר, הם נלחמו על הזכות לדבר בשקט, בעדינות, בתחכום. גם על נעלי בית.

שותפים ליצירה. רכטר ומוהר (צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

אבל המהפכה הנורמלית הפסידה. התרבות הישראלית עדיין צועקת סיסמאות, ואפילו אותו "עמוד ענן" שמוהר ורכטר שרו עליו בשעתו הפך לשם של מבצע צבאי. חלק נכבד מ"אדם בחדרו", אגב, צולם בכלל בהמבורג, בה רכטר מופיע עם אסתר עופרים. שם הם ממלאים אולמות. יש משהו יפה מאוד בהצלחה הבינלאומית הזאת, אך ניכר בצילומים האלה גם מימד של גלות, ולא במקרה: הקול השפוי של רכטר וחבריו לא תפס כאן, ישראל נשארה מקום שאי אפשר להתחמק בו מהלאומי, מהרועם, והאדם הפרטי תמיד צריך לברוח הרחק.

הצצה ברשימת האמנים שסרטים עליהם כלולים בהמשך העונה החדשה של "גיבורי תרבות" – למשל אתגר קרת ואלכס ליבק – חושפת רצף של יוצרים שמתעקשים על הזכות לעצמאות, לאמירה ייחודית ולהליכה הרחק מהתלם. כיוצרים, חלק מהם זכו להצלחה גדולה, אבל הם שייכים לזן נכחד ובדרך כלל מתנהלים במרחק בטוח מהכסף הגדול. בעצם, בשם "גיבורי תרבות" יש משהו מצחיק, אפילו אירוני: אם אתם כאלה גיבורים גדולים, איך זה שאתם מפסידים ב-VOD ל"יום בחיי עמית פרקש"? איך זה שערוץ האכסניה שלכם עומד להיסגר ולהתחלף באלוהים-יודע-מה? איך זה שתשומת הלב התקשורתית כבר כמעט לא נתונה לכם? לא בטוח שבמדינה שעסוקה באופן אובססיבי כל כך בגיבורים מהסוג הקלאסי יש בכלל מקום גם לגיבורי תרבות שכאלה. מצד שני, אולי אפשר לסכם ש"גיבורי תרבות" מתמקדת בגיבורים טראגיים: אנשים עם יכולות פנומנליות שהגיעו להישגים עצומים, אבל הפסידו בקרב אחד גדול, הקרב על הזהות התרבותית של מדינת ישראל. "אדם בחדרו" הראה לנו הרבה על מה שקיבלנו מיוני רכטר לאורך השנים, אבל גם רמז לכל מה שהפסדנו.

מה חשבתם על "אדם בחדרו"? ספרו לנו בפייסבוק

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully