גם הלילה כתבו דברים על הבית. יוהנה נעלה מגפי גומי וגררה צינור אל הרחוב, התיזה על הקיר וראתה גבר זר עומד בעברו האחר של הרחוב ומתבונן במעשיה. הפכה גבה אליו ואמרה שלא תדבר איתו מטוב ועד רע ואם יפנה אליה תעשה עצמה חירשת. המים הדיחו את ה?נ נח נחמ נחמן מהקיר, פתיתי צבע זרמו אל סבכת הביוב ונבלעו בה והיא לא הניחה לקיר, הטיחה בו סילוני מים והצליפה אותם בכל זיז וגומחה.
בעלת הבית ובנותיה כבר התרגלו, עשרה סנטימטרים של אבן ביניהן ובין ההפקר, אגרוף של מלט מפריד אותן מכל הנשענים לספוג את צינת האבן, מכל המשתינים בקיר ומלהגם של שיכורים וקיאם, הרחוב נוגע בידיים מלוכלכות בבית והן שוות נפש ולא איכפת להן מה שמעבר לאפן. עיניים רבות יש על הבית ועכשיו גם השתיים של הזר שעומד שם ומשקפי ראייה עבים מכסים על עיניו ומסתירים מה יש במבטו. טוב עשתה שתלתה שלוש חולצות אדומות על החבל בקומה השנייה, שלוש עושות רושם גדול על העין הרעה.
קרני השמש כבר היו אופקיות, שכובות לרוחב השמים ושוטחות חופה של אור תשוש מעל הרחוב הצר. יוהנה לחצה את פי הצינור, התיזה על הקיר מטח אחרון ופנתה אל השער וראתה בחצי עין שהאיש עוד עומד איפה שעמד, נכנסה וטרקה את השער בחבטה מופגנת, שובל של מים ניגר אחריה עד שסגרה את הברז ונכנסה הביתה.
הזר המתין לה עד שהסתלקה, חצה את הרחוב, סקר את החצר והבית וחשב, חתיכת נכס, יוכל לסדר לכמה אנשים את החיים אם בעלת הבית תישבר לבסוף ותמכור. חצי שנה יש לו להפוך את לבה ולהכניעה וזה הצ'אנס של חייו, אם יצליח לספק את הסחורה יקבל הרבה כסף, אם יתחרט ויפרוש לפני הזמן יצטרך לשלם הרבה כסף. חצי שנה להיות נחש מתחת לקש, משימה מאוסה אבל הוא הסכים וחתם. הוא צריך כסף. סקר את הבתים האחרים וראה שאין אחד שלא צמחה בו חטוטרת של מרפסת, עליית גג או מחסן, חלון שנאטם וחלון שנקרע בקיר, אנשים לקחו חתיכות מהאוויר ועשו מהן מקומות, ביטנו סורגים לאוורר בהם כסתות, הרחיבו אדנים להחמיץ בהם מלפפונים, תקעו ווים וקורות לתלות עליהם אופני ילדים ועגלות. הרגיש מחנק, הזיע ופתח כפתור בחולצתו.
חצי שנה והמונה כבר דופק. באחד בפברואר ברושי רוצה לעלות עם דחפורים. כאב ראש עמום תקף אותו, הוא לא אהב מקומות שמשמרים חיים שעברו מהעולם והזמן במקום שיתפוגג מטיל ביצים בכתלים ורוחש בהם ונדמה כאילו המתים לא מתו ובעוד רגע יצא מי מהם מהקירות ויבקש סיגריה. פתאום קמה רוח בחולצות האדומות, הן רעדו על החבל, קיסוס שזרקה בו שלכת איווש והרוח רופפה עלים שצבעם נחושת ורודה. עמד מול הבית וקיווה שהרוח תכה בתריס, תטלטל ותפתח אותו וידי האישה שלבשה וכיבסה ותלתה יצאו לאסוף את החולצות ויראה אותה, אבל שום תריס לא נפתח, הרוח פסקה והשרוולים האדומים לא זעו והיו שמוטים באפס כוח.
עמד להדוף את השער ולהיכנס וחלון נפתח בקומה השנייה, ילדה שירבבה החוצה את ראשה הבהיר וגלעין של אפרסק טרי פגע בקרקפתו.
זה היה בכוונה? הרים אליה את משקפיו העבים ומחה שיירי אפרסק לחים מראשו.
כן. הילדה ענתה והרקידה את החבל עם החולצות האדומות. את קצת חצופה, את יודעת?
אני הרבה חצופה, לא קצת, השיבה וחרצה לו לשון.
הגלעין השני נחת על הכביש והחטיא אותו בשנייה שפתח את השער.
נכנס לחצר, שלח אצבע להקיש בדלת וחזר בו וקיפל את אצבעו. קדימה נחש, תכיש, דחק בעצמו וחזר וזקר את אצבעו, צילצל בפעמון ושמע, גברת חנה, אני לפתוח?
לפתוח, לפתוח.
מה אדוני מחפשת? שאלה האישה שקודם עמדה בחוץ במגפיה ורחצה את הקיר. היא לא הזמינה אותו פנימה.
דירת חדר קטנה, אמר.
רגע אני הולכת שואלת גברת חנה. היא נכנסה פנימה, חזרה קודרת וחמוצה ואמרה לו, בואי תיכנס.
ניכנס ועיני קשישה כחולות הכוהו בסנוורים. היא ישבה בכיסא גלגלים ומשום שהתקשה להביט בעיניה הסתכל על חלקיה האחרים, ראה את איבריה הצנומים אסופים אליה וחשב, הרבה לא יצא לי ממנה, אחת שעושה מהגוף שלה מצה שמורה ומצמידה אליה את הגפיים כאילו עומדים לגנוב לה עצם לא תוותר על אריח בשבילי ובטח לא על חדר.
מה הביא אותך הנה, הרי אין שלט של השכרה על הבית? עיניה של הזקנה יצאו מארובותיהן וקדחו בו. רק שתדע, אני לא מכניסה גברים זרים הביתה. היא עצמה עין כחולה אחת, שילחה בו את מדקרות עינה האחרת ואמרה, אז למה באת הנה? בגלל החולצות האדומות, אני משורר והחולצות האדומות האלו ריגשו אותי. מחה זיעה דקה ממצחו.
מה זאת אומרת החולצות ריגשו אותך? לא ראית בחיים שלך חולצות על חבל? הזר כיחכח להרוויח זמן, נשם עמוק, אזר את כל כישוריו הפואטיים, הניח יד על לוח לבו ואמר, ראיתי את השרוולים האדומים פושטים ידיים ריקות לרחוב והחולצות מתחננות להיחלץ מצביטת האטבים, לרדת לרחוב ולמצוא להן חזה שילבש אותן ולב שיפעם בתוכן והרחוב אדיש לתחינתן וממשיך בשלו כאילו כלום. אוהה איזה מילים! הזקנה זקרה סנטר ופקחה את עינה העצומה, אתה כבר ידוע? מפורסם? היא שיחררה אצבע מאיבריה העקודים ואמרה, בחיי, מילים כאלה לא שומעים כל יום, לדבר ככה על שלוש חולצות, איך אמרת, מתחננות להיחלץ מהצביטה... ואנחנו חשבנו סתם חולצות ותלינו אותן נגד עין רעה. פעם קשרנו חוטים אדומים על המרזב אבל זה לא עבד, העין הרעה המשיכה לפטרל מתחת לחלונות ולעשות רונדלים סביב הבית אז תלינו את החולצות האדומות האלו ובינתיים אין שינוי, המזל של הבית כמו לפני שתלינו אותן.
היא קמצה את שפתיה ומיד השיבה להן את רפיונן ואמרה, משורר! כותבים עליך בעיתונים? רואים אותך בטלוויזיה? איזה כבוד, משורר בשר ודם בצל קורתה ושלוש בנותיה הגיעו לפרקן ועודן פנויות ואלוהים גדול, היא שיחררה יד מחבילת איבריה וסימנה ליוהנה שתיקח אותו ותראה לו את דירת שני החדרים שמחוברת לקומה התחתונה ונפתחת אל החצר.
יוהנה לקחה אותו, קפוצת פה ונרגזת הראתה לו את שני החדרים עם המטבחון והמקלחת הקטנה, סיננה משהו ברומנית ולא הסירה את עיניה ממנו, הביטה בו בגלוי ובמפגיע שיסיק מכל תו בפניה שהיא חושדת ולא מרוצה מקלות דעתה של הזקנה. הזר עבר בחדרים, ניסה את הברזים בשירותים, הדליק וכיבה את האור במטבח, העיף עין בתקרה ואמר, טוב, נלך לסגור דברים. חזרו לדירה של הזקנה ומצאו את כיסא הגלגלים ריק ובעלת הבית ניצבת על שתי רגליה, גרומה וגבוהה, איבריה מפורדים והיא הולכת במו רגליה הלבנות לחלון הגדול ומסיטה את הווילונות בתנועת יד רחבה.
יוהנה הצטלבה, גברת חנה יהיה פרובלמות, לא טוב מה את עו?ש?ת.
אני יודעת מה אני עושה, הוא בן אדם בסדר יוהנה, תסתכלי על הנעליים האלטע זאכען שלו ותראי, האינטליגנטים של ביטוח לאומי והמשטרה ומשרד הפנים לא הולכים עם נעליים כאלה. בן אדם מהממשלה יש לו נעליים מפירמה טובה.
הזקנה הפכה פניה אליו ואמרה, אז אתה משורר מה? יהודה בעלי זיכרונו לברכה היה שמח להכיר אותך, הוא אהב לקרוא שירים, הבין בזה, אני לא, אבל הבנות שלי מלומדות אחת אחת, הן בטח יתעניינו במה שאתה כותב. מה זה מלומדות, אתה יודע כמה שכל יש בקומה השנייה? הלוואי היה שם מזל כמו שכל.
אצבעותיה נקשו בשולחן שלוש פעמים, שאלוהים ישמור איזה מנה אני אקבל מהן, למה השכרת... חסר לך כסף? מי צריך זרים בבית הזה... אבל הבית הזה הוא שלי ואני כבר ילדה גדולה כמו שאומרים.
עיניים כחולות מדי / מירה מגן, הוצאת כנרת זמורה ביתן