ג'ימי הנדריקס בן 70: סיפורו של גיבור גיטרה

ג'ימי הנדריקס לא בדיוק בעט במסגרות כמו שהוא סירב להכיר בהן. בין אם תחת החוקים הנוקשים בבית אביו, הנידוי המתמשך בבית הספר של הנער המופנם שמנגן על האוויר, להקות הנוער שהתקשו להבין את הצורך שלו לעוות את שירים מוכרים לצורות חדשות, או בצנחנים האמריקאים אליהם התגייס כדי להימנע ממאסר לאחר שנתפס פעמיים נוהג במכוניות גנובות - הנדריקס לא באמת התנגח במקורות הסמכות שלו. הוא זרם סביבם. עם כל כך הרבה צלילים בראש פשוט קשה לפעמים לשמוע גם את אלה שאומרים לך מה לעשות. הקריירה המוזיקלית הקצרצרה שלו הושתתה כולה על חוסר היכולת לצעוד במקום בשורה מסודרת. מאדי ווטרס ורוברט ג'ונסון שלחו לו מעבר לזמן את סודות הבלוז, צ'אק ברי וליטל ריצ'ארד לימדו אותו את חשיבות ההופעה המוחצנת, ושנים של התמקצעות כנגן ליווי עם ג'ל בשיער וצעדי ריקוד מתואמים עבור אמני אר' אנ 'בי כמו סם קוק ווילסון פיקט נטעו בו את הפחד מקיבעון אמנותי. הנדריקס טיפס על כתפי ענקים וקפץ משם כל כך גבוה שהוא התחיל לרחף.

כמו הרבה תופעות טבע קשות לחיזוי, הפריצה של הנדריקס וה- Experience שלו דרשו תנאים מושלמים ולא מעט מזל. הנה לינדה קית', החברה הנוכחית של קית' ריצ'ארדס. ללינדה יש כמה חברים בריטים שמצאו את עצמם בניו יורק והם פשוט חייבים לשמוע את נגן הליווי הצעיר שמופיע הערב ב"קפה ווה?" הבוהמייני שבגרינוויץ' וילג'. מילה של לינדה. והנה צ'ס צ'נדלר, הבסיסט של להקת האנימלז ואחד מאותם חברים שמחפש כרגע בנרות את הבנאדם הנכון לבצע גרסה כבדה לשיר "היי ג'ו" של בילי רוברטס. צ'נדלר מוכן לעבור להפקה וניהול והוא פשוט יודע שבידיים הנכונות השיר הזה יהפוך ללהיט. ולבסוף, הנה ג'ימי הנדריקס, שעומד לתת הלילה גרסה מסמרת שיער לאיזה שיר אפל וגרובי שהכיר לאחרונה בביצוע של טים רוז. קוראים לו "היי ג'ו" והוא עומד להפוך ללהיט הרשמי הראשון שלו.

צ'נדלר מתרשם עמוקות מהנדריקס ומטיס אותו לבריטניה שבאותה תקופה חוותה אובססיה בלתי מוסברת לבלוז אמריקאי בגרסה המלוכלכת ביותר שלו. נדמה שכל גיטריסט חיוור על האי הגשום החליט פתאום שהוא רוצה להיות Howlin' Wolf, מפיט טאונסנד ועד הסטונז. הנדריקס מוחתם במהירות וצ'נדלר עוזר לו לגבש הרכב עם נגן הבס נואל רדינג והמתופף מיץ' מיטשל. הגרסה שלהם ל"היי ג'ו" הופכת ללהיט, ואחריה גם הסינגלים הבאים מתוך האלבום "?Are You Experienced" ("The Wind Cries Mary" ו"Purple Haze") נכנסים לעשיריה הבריטית. גם בהופעה חיה הנדריקס מוודא שיש לו את תשומת הלב המלאה של הקהל והופך במהירות להצגה שאסור לפספס. הוא מנגן עם הגיטרה מאחורי הראש, בין הרגליים, עם השיניים, רוטט באקסטזה. קשה להתעלם מאמן שמקיים על הבמה יחסי מין מלאים עם חפץ דומם.

את הפריצה באמריקה, הנדריקס חייב להמלצה חמה של פול מקרטני שעזרה לו להתקבל להופיע בפסטיבל הפופ מונטריי המסוקר היטב. אחרי שסיים לנסר כל ראש בטווח של חמישה קילומטרים, הוא מסיים את ההופעה המיתולוגית כשהוא מעלה את הגיטרה שלו באש, כקורבן. התעלול הבימתי הזה יקבע סופית את מעמדו כאייקון, אבל גם יחזור לרדוף אותו, כשירצה לזכות בהערכה שאינה תלויה בחומרי הצתה או שיניים שבורות. השוק האמריקאי עושה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב ומנסה למקסם את הרווחים מהכוכב העולה. תחילה בחיבור מעושה למאנקיז בסיבוב הופעות (הוא הגדיר אותם כ"ביטלס מפלסטיק"), ולאחר מכן במיתוג מוגזם עבור התנועה ההיפית הרווחית כל כך (הנדריקס שלא הביע כל עניין מיוחד בתרבות ההודית מצויר על עטיפת האלבום השני כמין ווישנו עם אפרו).

אחרי שהרגיש שהוציא את האלבום השני, "Axis: Bold As Love", מהר מדי, הנדריקס לקח את הזמן לבשל עד הסוף את האלבום השלישי והאחרון שלו עם ה-Experience, יצירת המופת הפסיכדלית: "Electric Ladyland". ההתפתחות האמנותית מהריפים המרסקים של האלבום הראשון ועד טריפים מורכבים כמו "1983... (A Merman I Should Turn to Be)" או שירי מחאה כמו "House Burning Down" היא לא פחות ממדהימה גם אם שמים בצד את העובדה שעוד לפני הקפיצה הזאת הנדריקס נשם אוויר מאוד דליל. ה-Experience שבקושי שרדו את הקלטות האלבום הזה, התפרקו לא הרבה אחריו והנדריקס חזר לנגן עם חברו עוד מימיו בצנחנים, הבאסיסט בילי קוקס. לפסטיבל וודסטוק הם הגיעו עם הרכב בן שבועיים שהוכרז באותו רגע כ"Band Of Gypsys", ונתנו הופעה ארוכה ומבולגנת שבשיאה אחד מהרגעים התרבותיים החשובים של העשור – אותו ביצוע מונומנטלי להמנון האמריקאי ששילב בין הצדעה כנה למחאה נוקבת, דגלים מתנופפים ואש חיה מויאטנם.

אלבום ההופעה של "Band Of Gypsys" מ-1970 הוא הגרסה המוקלטת לסוג ההופעות שהנדריקס תמיד רצה. עמוק בין המיתרים בלי גימיקים מיותרים. הוא אמנם זכה עוד בחייו לתואר הגיטריסט הטוב בעולם אך תצוגת התכלית "Machine Gun" מהאלבום הזה היא זאת שמבהירה שגם לא יהיה טוב ממנו. כשנשאל בראיון איך אפשר להמשיך לשיר את הבלוז אחרי כל ההצלחה הזאת הוא ענה שזה דווקא קל. "לפעמים ככל שיש לך יותר כסף יש לך יותר סיבות לשיר את הבלוז". יעברו עוד כמה עשורים עד שביגי סמולס יתמצת את זה ללהיט. אולי כך אפשר למצוא קשר בין החייזר שמפיק את הצלילים העל טבעיים האלו לבין האדם האמיתי לגמרי שיאבד באופן מיותר כל כך חודשים ספורים מאוחר יותר.

הנדריקס הקליט ארבע קלאסיקות רוק, מתח את טווח ההבעה של הכלי שלו לאינספור כיוונים, הפך את הפידבק לכלי מוזיקלי ופחות או יותר הגדיר את הגיטריסט המודרני. הוא עשה את כל זה בקצת פחות מארבע שנים. יותר מכל חבר אחר במועדון ה-27 הארור, קשה שלא להמשיך לתהות שוב ושוב לגביו "מה היה קורה אם". איך הנדריקס היה משתלב במהפכת הFאנק של פארליאמנט בשנות ה-70? מה הוא היה חושב על פרינס? ועל היפ הופ? כמה חידושים הוא עוד החביא בשרוולים המתנפנפים האלה?

עבר הרבה מאוד זמן מאז שסולו גיטרה חשמלית עוד הצליח לחדש משהו למישהו, או בכלל היה חלק מרכזי ביצירה עם תהודה משמעותית. גיבור הגיטרה כבר מזמן נמצא רחוק מאוד מהמרכז. הנגנים הטכניים זריזי האצבעות עם הגיטרות המנומרות שלהם ממלאים איצטדיונים במזרח אירופה בזמן שהגיטרה האחרונה שזכתה לקצת תשומת לב מהמיינסטרים נאנקה בכאב תחת הידיים המתעללות של ליל' וויין. ג'ימי הנדריקס היה כנראה נאלץ להסתפק באיזו מחווה נחמדה בטקס הגראמי. אולי השנה, לכבוד יום הולדת 70. כמה כוכבי רוק חסרי תשוקה היו מגיעים לעשות כבוד לזקן השבט ומנגנים לו איזו מחרוזת במין טקס העברת שרביט מאולץ. מי יודע, אם היה לנו מזל אולי הוא היה אפילו עולה לבמה, מחבר שוב את החשמלית ומנסר להם אחד אחד את הראש.

אוהבים את ג'ימי הנדריקס? דברו על זה בפייסבוק

צפו בהופעה של ג'מי הנדריקס