בשנה שעברה, במסגרת סכסוך מתוקשר בין המנטורים בתוכנית "דה ווייס", צייץ אביב גפן בחשבון הטוויטר שלו "ג'קו צדק", כשהוא מתייחס לעלבונות שהטיח בזמנו ג'קו אייזנברג, במסגרת ראיון עיתונאי, ביריבו של גפן רמי קלינשטיין. זה היה ציוץ די מעליב כלפי קלינשטיין וגם קצת מטופש גפן התעלם מהעובדה שאייזנברג קרא לו עצמו "טמבל" באותו ראיון אבל אחרי הציוץ ההוא, אף אחד לא טען שלגפן יש דעות קדומות נגד קרחים. בראיון איתו בעיתון הארץ באותה תקופה, קרא גפן לד"ר דרה, מחשובי יוצרי ההיפ הופ בכל הזמנים, "ד"ר דרעק". גם זה היה חידוד עלוב של אדם שנמצא הרחק מחוץ לאלמנט שלו, אבל אחרי שאמר את הדברים, אף אחד לא טען שהוא שונא שחורים. למה דווקא כשהוא יורד על ליאור נרקיס זו גזענות?
אביב גפן הוא מערך יחסי ציבור של איש אחד, פרסונה תקשורתית מעניינת ומוזיקאי מוכשר ומוצלח לפרקים, אבל כנראה שהטעם המוזיקלי שלו לא מפותח במיוחד. האיש לא ממש אוהב מוזיקה, וכשהוא משוויץ בעולמו הצר עם בדיחות דלוחות כמו "אם צה"ל השתלט על רדיו חמאס, אז שכבר ישדר שם את ליאור נרקיס שגם הם יסבלו כמונו
", זה הכי קול לצחוק עליו בחזרה (כפי שליאור נרקיס אכן עשה, כשפצח בשירת "עכשיו מעונן" בהופעה). עד כאן משחק הוגן. אבל בטור שפרסם כאן אתמול חגי אוזן, הוא שלף שוב את הקלף הישן של הגזענות, ואפילו השווה את האמירה של גפן על נרקיס לדברים החמורים באמת שאמר בשעתו טומי לפיד על עמיר בניון. ובכן, לא: גפן לא גזען, וחוסר החיבה שלו לזמר מזרחי כלשהו שאגב, לצד כמה הברקות אחראי ללא מעט שירים דלוחים או לצורך העניין למוזיקה מזרחית בכלל, מעיד אולי בעיני אנשים מסויימים על טעם גרוע, אבל זה הרי עדיין לא פשע מוסרי. על טעם גרוע, כמאמר הפתגם, אין להתווכח. זאת ועוד, הניסיון לכרוך שמאלן כמו גפן עם לפיד, באמצעות האזכור של עזה, כשונא ערבים, הוא במקרה הטוב מופרך.
אנשי תעשיית המוזיקה המזרחית מצליחים כבר די הרבה שנים לאחוז במקל הגזעי משני קצותיו. מצד אחד, כשנוח להם הם מתכחשים להגדרה "מוזיקה מזרחית" ומתעקשים בשם השוויון שנקרא למה שהם עושים זמר ים-תיכוני, מוזיקה מסתלסלת, פופ ישראלי או דאנס עם דרבוקה. מצד שני, בכל פעם שמישהו מציע ביקורת על התכנים, שתחנת רדיו בוחרת לא להשמיע אותם או שהם לא מקבלים פרס באיזה טקס, קם מישהו ושולף שוב מהז'קט הכסוף את טיקט הגזע - והמבקר התורן חוטף בראש על על השחורופוביה שלו. בעידננו הפוליטיקלי קורקטי והזהיר עד אימה הטקטיקה הזאת אפילו קצת עובדת, אבל על שתי החתונות האלה אי אפשר באמת לרקוד ביחד.
מוזיקה מזרחית על שלל צורותיה אכן כבשה את זירת המוזיקה הישראלית בגדול, בזכות ולא בחסד. היא זכתה ועדיין זוכה להצלחה מסחרית אדירה, ואפשר בהחלט לומר שנחלצה מהנישה הגזעית שלה. עכשיו, מפסגת האולימפוס הזו, הגיע הזמן להניח בצד את אג'נדת הקיפוח, לכל הפחות במקרים בהם היא לא באמת רלוונטית. קראו לזה נדיבות של מנצחים. שוויון הוא לא רק זכות שאתה נהנה ממנה לפעמים הוא גם עול שאתה צריך לשאת. מי שרוצה לקבל יחס שווה צריך לדעת שביחד איתו הוא מוותר על הנחות חבר על רקע צבע עור. אם אתה לא יכול לסבול את החום, צא מהמטבח, והיות המטבח פקוק עד אפס מקום באנשי וחובבי הז'אנר, אולי הגיע הזמן שילמדו גם לשמור על קור רוח כשפטיש הביקורת נוחת.
גפן נגד נרקיס - אז מי צודק? דברו על זה בפייסבוק