פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פרק ראשון: מתוך "ימות החמה" מאת ג'. מ' קוטזי

      ג'. מ' קוטזי סוגר את את טרילוגיית "נערות" ו"עלומים" ב"ימות החמה" - ביוגרפיה שלכאורה נכתבת על הסופר לאחר מותו, מעדויות שונות של נשותיו ומכריו

      ד"ר פרנקל, יכולת לקרוא את הדפים מיומניו של ג'ון קו?טזי לשנים 1975-1972 ששלחתי לך, פחות או יותר השנים שהיית מיודדת אתו. כדרך להיכנס אל מה שתוכלי לספר לי הייתי רוצה לשמוע אם יש לך א?ילו הערות לקטעים האלה. האם את מוצאת בהם את האיש שהכרת? האם את מכירה את הארץ והזמן שהוא מתאר?

      כן, אני זוכרת את דרום-אפריקה. אני זוכרת את טוקאי רוד. אני זוכרת את הקרוניות הגדושות אסירים בדרכן אל "פולסמור". אני זוכרת את זה ברור מאוד.

      נ?לסו?ן מ?נד?ל?ה היה, כמובן, כלוא ב"פולסמור". האם את מופתעת שקוטזי לא מזכיר את מנדלה כשכן קרוב?

      מנדלה הועבר ל"פולסמור" רק אחר כך. ב-1975 עדיין היה באי רו?ב??ן.

      כמובן, את זה שכחתי. ומה בדבר יחסיו של קוטזי עם אביו?

      הוא ואביו גרו יחד פרק זמן.

      לאחר מות אמו. האם נפגשת אי-פעם עם אביו?

      פעמים אחדות.

      האם ראית בבן דמיון לאביו?

      אתה שואל אם היה ג'ון דומה לאביו? מבחינה גופנית, לא. אביו היה נמוך יותר ורזה יותר: גבר קטן, נאה על פי דרכו, אף כי ניכר בו שאינו בריא. הוא שתה בחשאי, וגם עישן, ובדרך כלל לא טיפל בעצמו, ואילו ג'ון היה מתנזר ממשקאות מחמיר למדי.

      ומבחינות אחרות? האם היו דומים מבחינות אחרות?

      שניהם היו לא חברותיים. לא אנשי חברה. עצורים במובן הרחב של המילה.

      ואיך הזדמן לך להכיר את ג'ון קוטזי?

      אגיד לך בעוד רגע. אבל קודם, יש משהו שלא הבנתי בעניין הקטעים האלה מהיומנים: הרישומים באות אחרת בסוף כל אחד מהם – נושא להרחבה וכדומה. מי כתב את אלה? אתה?

      קוטזי עצמו כתב אותם. אלה תזכורות לו לעצמו, שנכתבו ב-1999 או ב-2000, כשחשב להתקין את הקטעים המסוימים האלה לספר.

      אני מבינה. איך הכרתי את ג'ון. בפעם הראשונה נתקלתי בו במרכול. זה היה בקיץ 1972, זמן לא רב אחרי שעברנו אל הק?ייפ?. כנראה ביליתי שעות רבות במרכולים בימים ההם, אף על פי שהצרכים שלנו – זאת אומרת הצרכים שלי ושל הילדה שלי – היו צנועים מאוד. עשיתי קניות מפני שהייתי משועממת, מפני שהייתי צריכה לצאת מהבית, אבל בעיקר מפני שהמרכול הרגיע והינ?ה אותי: המרחב, הלובן, הניקיון, מוזיקת הרקע, הלחישה השקטה של גלגלי העגלות. וגם כל המבחר – רוטב הספגטי הזה לעומת רוטב הספגטי ההוא, משחת השיניים הזאת לעומת משחת השיניים ההיא, וכולי. זה הרגיע אותי. זה היה טוב לי לנפש. נשים אחרות שהכרתי שיחקו בטניס או עשו יו?גה. אני עשיתי קניות.

      ג'. מ' קוטזי (יח"צ)
      "הוא לא השגיח בי, היה שקוע יותר מדי בקניות שלו. זה מצא חן בעיני". כריכת הספר (צילום: יח"צ)

      היה אז שיא תקופת האפרטהייד, שנות השבעים של המאה הקודמת, לכן לא ראית הרבה אנשים "צבעונים" במרכול, חוץ מן העובדים, כמובן. גם גברים רבים לא ראית. זה היה חלק מן ההנאה. לא הייתי צריכה להציג הצגות. יכולתי להיות כמו שאני.
      לא ראו הרבה גברים, אבל בסניף טוקאי של רשת המרכולים "פ?יק נ פ??יי" היה מישהו שהשגחתי בו מדי פעם. אני השגחתי, אבל הוא לא השגיח בי, היה שקוע יותר מדי בקניות שלו. זה מצא חן בעיני. במראה שלו לא היה מה שרוב בני האדם היו קוראים מושך. הוא היה צנום, היה לו זקן, הוא הרכיב משקפיים במסגרת קרן ונעל סנדלים. הוא נראה זר למקום, כמין ציפור, כמו אחת מהציפורים שלא יכולות לעוף; או כמו מדען שקוע במחשבות שיצא בטעות מהמעבדה שלו. גם עליו היתה נסוכה איזו אווירה של ב??ל?ייה, אווירה של כישלון. שיערתי שאין אישה בחייו, והתברר שצדקתי. מה שהיה ברור הוא שנחוצה לו מישהי שתטפל בו, איזו היפ?ית כבר לא צעירה עם חרוזים ובתי שחי שעירים ובלי איפור, שתעשה את הקניות והבישול והניקיון ואולי גם תספק לו סם. לא התקרבתי דיי לבדוק את כפות רגליו, אבל הייתי מוכנה להמר שציפורני בהונותיו לא עשויות.

      באותם ימים ידעתי תמיד כשגבר הביט בי. חשתי לחץ על איבר?י, על שדי, לחצו של מבט זכרי, לעתים כמוס לעתים לא כמוס כל כך. אתה לא תבין על מה אני מדברת, אבל כל אישה תבין. האיש הזה לא עורר בי שום לחץ מוחש. בכלל לא.

      ואז יום אחד השתנה הדבר. עמדתי לפני המדפים של צורכי הכתיבה. חג המולד קרב ובא ובחרתי לי נייר אריזה – אתה יודע, נייר אריזה עם עיטורי חג המולד עליזים, נרות, אשוחים, איילים. במקרה שמטתי גליל אחד וכשהתכופפתי להרים אותו שמטתי גליל שני. מאחורי שמעתי קול של גבר: "אני ארים אותם." זה היה, כמובן, האיש שלך, ג'ון קוטזי. הוא הרים את שני הגלילים שהיו ארוכים למדי, אולי מטר, והחזיר לי אותם, ובשעה שעשה זאת, במתכוון או שלא במתכוון, עדיין אינני יודעת, לחץ לי אותם אל החזה. לשנייה אחת או שתיים, דרך אורכם של הגלילים, היה בעצם אפשר לומר שהוא דוקר לי את הש?ד.

      זה היה מביש, כמובן. ועם זאת לא היתה לזה כל חשיבות. השתדלתי לא להראות שום תגובה: לא השפלתי את העיניים, לא הסמקתי, וודאי שלא חייכתי. "תודה," אמרתי בקול נ?יטרלי ופניתי והמשכתי במה שעסקתי בו.

      ואף על פי כן היה זה מעשה אישי, אין טעם להעמיד פנים שלא היה. אם יימוג ויאבד עם כל שאר הרגעים האישיים ימים יגידו. אבל לא קל היה להתעלם ממנה, מן הנגיחה הלא-צפויה, האינטימית ההיא. האמת היא, שכשחזרתי הביתה אפילו הסרתי את החזייה ובדקתי את השד שמדובר בו. לא היה עליו שום סימן, כמובן. רק שד, שד תמים של אשה צעירה.
      ואז, ימים אחדים אחר כך, כשנסעתי הביתה בטוקאי רוד, ראיתי אותו הולך, את מר דוקרני, ובידו שקיות הקניות שלו. בלי להתלבט עצרתי את המכונית והצעתי לו הסעה (אתה צעיר מכדי לדעת זאת, אבל בימים ההם עדיין הציעו הסעות).

      קוטזי (ShutterStock)
      "היה אז שיא תקופת האפרטהייד, לכן לא ראית הרבה אנשים "צבעונים" במרכול". (צילום: ShutterStock)

      טוקאי של שנות השבעים היה מה שאפשר לכנות פרוור עולה. אף על פי שהקרקע לא היתה זולה, נבנו שם בתים רבים. אבל הבית שגר בו ג'ון היה מתקופה קודמת. הוא היה אחד הקוטג'ים שהתגוררו בהם פועלי חווה כשטוקאי עוד היה אזור חקלאי. את מתקני החשמל והשרברבות אמנם הוסיפו, אבל כבית מגורים היה צנוע למדי. הורדתי אותו ליד השער שבחזית; הוא לא הזמין אותי להיכנס.

      עבר זמן. ואז, יום אחד, כשעברתי במקרה על פני הבית, שהיה בטוקאי רוד, רחוב רחב, ראיתי אותו פתאום. הוא עמד מאחורי טנדר, גורף חול לתוך מריצה. לבוש היה מכנסיים קצרים, נראה חיוור ולא חזק במיוחד, אבל נדמה שהעבודה עולה בידו.
      המוזר בזה היה שבימים ההם לא היה מקובל שאיש לבן יעשה עבודה גופנית, לא מקצועית. עבודה של שחורים, קראו לה הכול, עבודה ששכרת מישהו שיעשה אותה. אמנם לא היתה בושה להיראות גורף חול, אבל זה היה בהחלט מאכזב, אם אתה מבין ל?מה אני מתכוונת.

      ביקשת ממני שאתן לך מושג על מה שהיה ג'ון בימים ההם, אבל אינני יכולה לתאר לך רק אותו בלי איזה רקע, אחרת, יש דברים שלא תוכל להבין.

      ימות החמה / ג'. מ. קוטזי, בתרגום אברהם יבין, הוצאת עם עובד, 279 עמ'