"לאן נעלם משה איבגי?" – תרגיל שלא היה צריך לראות אור

הרבה כבר נאמר על הפריחה המפתיעה של סרטי הפרינג' דלי התקציב בקולנוע הישראלי של השנים האחרונות, כשהשורה התחתונה היא שהנגישות הרבה של ציוד הצילום והעריכה כיום מאפשרת כמעט לכל מי שחפץ בכך להגיע לעשייה של סרט עלילתי באורך מלא. בשבוע שעבר יצא למסכים אחד התוצרים המסקרנים של הגל החדש הזה – "לאן נעלם משה איבגי?". מדובר בתופעה ראשונה מסוגה - סרט שהופק על-ידי בית ספר למשחק, בהשתתפות תלמידיו וגם כמה שחקנים אורחים מנוסים יותר כמו אלון נוימן, שולה חן וכמובן משה איבגי.

הבחירה של בית הספר אימפרו, שעומד מאחורי הסרט, להמיר את הצגות התיאטרון הסטודנטיאליות - שהן התוצרת המקובלת של בתי ספר למשחק - בסרט קולנוע באורך מלא היא רבת השראה ומוצדקת לחלוטין. אין ספק שמדובר בהתנסות מצוינת עבור התלמידים, שמכינה אותם היטב לחיים מחוץ לחממה הלימודית. אין גם בעיה עקרונית בהחלטה להעניק לתוצרים מוצלחים במיוחד של עשייה סטודנטיאלית מהסוג הזה הפצה מחוץ לגבולות בית הספר. עם זאת, ההחלטה של המפיק השותף משה אדרי להפיץ בבתי הקולנוע שלו את "לאן נעלם משה איבגי?" מסתמנת כטעות.

זה לא שאין לסרט יתרונות. התסריטאים יוסי טל טייב ונדב אנצילביץ' רקחו עלילת פשע קומית קולחת, שנסובה סביב שלושה צירים עלילתיים, המתחברים בשלב מסוים לסיפור אחד. ציר העלילה הראשון מתחקה אחר אדם, שחקן צעיר ומתוסכל, שמפסיד תפקיד בפרסומת למשה איבגי (בתפקיד עצמו), ובעקבות מפגש מקרי עם השחקן נדחף לפעולה קיצונית. במקביל אנחנו מתוודעים לסיפורה של שיר, פקחית תנועה ושחקנית כדורגל מוכשרת, ששקועה בחרדות לקראת משחק חשוב בנוכחותו של שלמה שרף (גם כן בתפקיד עצמו). הגיבור השלישי הוא ויקטור, פושע שמשתחרר מהכלא, אך נרדף על-ידי שותפיו לשעבר בגלל סכום כסף עצום שהחביא מהם. טל טייב ואנצילביץ' משלבים לרוב בין העלילות באלגנטיות, מה שמעניק לסרט קצב טוב וקלילות נדירה בקולנוע המקומי.

הבעיה של הסרט מתחילה בהעברתו של התסריט למסך. אמנם הבמאי אבי מלכה (מנהל בית הספר ובמאי תיאטרון בעבודת הביכורים הקולנועית שלו), הצלם אלון גרגו והעורך עומר רייס מצליחים להעניק לסרט אסתטיקה מקצועית ומוקפדת – רוב הזמן - אך הדבר אינו בא לידי ביטוי בעבודת השחקנים. הסרט נופל דווקא על המרכיב שאמור להיות סיבת קיומו. רוב השחקנים הצעירים, שעוברים כאן את טבילת האש הראשונה שלהם על המסך הגדול, מגישים משחק שנע בין הראשוני לסביר. ברגע שזה המצב, הצופים לא באמת יכולים לשקוע בעלילת הסרט, העולם הבדיוני לא מצליח להתגבש והתחושה שמלווה את הצפייה בסרט היא של ניכור כלפי המתרחש על המסך. אין ספק שבתור תרגיל פנימי של בית ספר למשחק, שמוקרן בערב בוגרים, "לאן נעלם משה איבגי?" הוא פרויקט מרשים, שבטוח עשה הרבה טוב גם לתלמידים וגם להורים, המשלמים את שכר הלימוד של ילדיהם. כמוצר קולנועי, שמתעתד להיות מופץ בבתי הקולנוע ולקבל יחס של שווה לסרטים מקצועיים ומושקעים, הוא לא עובר את הרף והתחושה היא שהוא עשוי להביא לבית הספר ולתלמידיו יותר נזק מתועלת.

במאמר מוסגר יש לציין שלמשה איבגי עצמו יש בסרט תפקיד שזמן המסך הכולל שלו הוא לא יותר מחמש דקות. עם זאת, בחמש הדקות הללו הוא מעצב באופן מדויק ורב השראה דמות קפריזית, הזויה ומבולבלת שקשה להסיר ממנה את העיניים. עוד הוכחה לכך שאיבגי הוא עדיין אחד השחקנים הגדולים שיש לנו.

מה חשבתם על הסרט? ספרו לנו בפייסבוק