בעוד סרטי האנימציה הממוחשבת הנפוצים הפכו לביתן הקבוע של החיות המדברות, המזמרות והצבעוניות, אנימציית הסטופ-מושן הותיקה הרבה יותר הפכה, כך נראה, למשכנם של הילדים המוזרים, הדחויים, הקריפיים והמפחידים. אולי זה מובן. אנשים שמתעקשים גם בעידן הדיגיטלי, שמאפשר ליצור מראות מופלאים בקלות יחסית, ללכת עם הראש בקיר ולעשות הכל ביד - לבנות עולמות שלמים מבובות, ואז להזיז אותן מילימטר בכל פעם, ולהתחיל מחדש אם עשו טעות אולי מובן מאליו שיהיו אנשים קצת מוזרים, והם לא עושים סרטים לילדים, אלא לעצמם.
האנשים האלה ספציפית, אנשי אולפן האנימציה לייקה יצרו לפני שלוש שנים את "קורליין", סרט אנימציה מקסים, שהיה גם, חייבים להודות, די מפחיד. הרבה הורים רתחו אז מזעם, אחרי שלקחו את הילד ל"סרט ילדים" ומצאו עצמם בסיוטים של ניל גיימן. החודש אותו סיפור חזר על עצמו פעמיים: "פארנורמן", גם הוא של לייקה, ו"פרנקנוויני" של טים ברטון, שניהם סרטי עצירת-תנועה, שניהם מתויגים כביכול כסרטי ילדים, שניהם מספרים על ילדים דחויים, ושניהם מושפעים מאוד מהאסתטיקה והעלילה של סרטי אימה נוסטלגיים. ולגבי שניהם, על אף שהם סרטים מוצלחים, כדאי לבדוק היטב האם באמת כדאי לקחת את הילדים.
"פארנורמן" עוסק בנורמן, ילד שעל פי מיטב המסורת החוש השישי, רואה אנשים מתים. כל החברים הכי טובים שלו מתים, בעוד החיים לא מתים עליו, כי הוא מוזר כזה וכל הזמן מדבר לאוויר. המתים, מתברר, הם לא אישיו - הם ידידותיים ברובם ולא גורמים נזק. אלא שבעיירה שבה הוא גר יש בעיה חמורה יותר קללה עתיקה של מכשפה שמאיימת להקים זומבים מקברם ולהטיל טרור על תושבי העיירה. זומבים, מכשפות ורוחות, הכל בכרטיס אחד. ונורמן, בתור היחיד שיש לו קשר ישיר עם עולם המתים, הוא היחיד שיכול לעצור את זה.
העלילה, למען האמת, לא כוללת הרבה הפתעות גדולות הטוויסטים ברורים למדי מראש. צוות הדמויות שמתלוות אל נורמן מורכב מאוסף הטיפוסים הקלישאיים ביותר האפשרי: החבר השמן, הביריון המרושע והפחדן, המעודדת הריקנית והספורטאי המטומטם. אבל הביצוע של הדמויות הסטנדרטיות האלה מוצלח כל כך שניתן לסלוח ליוצרים על הנבירה במחסן הקלישאות. כל אחת מהדמויות האלה מקבלת כמה בדיחות נהדרות על חשבון עצמה, ובין המבצעים ראויה לציון מיוחד אנה קנדריק, שעושה מעודדת-שטחית-כאילו-כזה מצחיקה בטירוף. זה, והצורה שבה הדמויות האלה נעות.
האנימציה ב"פארנורמן" היא אולי המרשימה ביותר שנראתה אי פעם בסרט עצירת-תנועה. העולם שבו מתרחש "פארנרומן" הוא זוויתי, מוקצן ולפעמים מאיים, והדמויות שמאכלסות אותו כנ"ל: הן קריקטוריות ומוקצנות עד מעבר לנקודה שבה יוכלו להיחשב ל"חמודות". לאחותו הגדולה והשטחית של נורמן, למשל, יש מתניים במימדי ענק ביחס לפלג גופה העליון, בעוד לשכן הספורטאי (קולו של קייסי אפלק) יש בטן ברוחב של פיקולו וכתפיים ברוחב של פסנתר. העיצוב המוזר הזה מטריד ברגע הראשון, אבל נשכח כמעט מיד. הן נעות בחופשיות וטבעיות שמאוד לא אופייניות לסוג האנימציה הזה. אפשר רק לנחש כמה ניסיונות וכמה עבודת נמלים נדרשה עבור כל תנועה כאילו לא מתאמצת.
כאמור, "פארנורמן" הוא סרט הילדים הכי לא-לילדים שמוצג כרגע. אלה לא רק הסצינות המבהילות ובהחלט יש כאלה: לצד זומבים שבבירור נועדו להצחיק יותר מאשר להפחיד, יש בסרט רגעים קריפיים באמת אלא פרטים מסוימים בעלילה שפשוט לא שייכים למה שיכול להיות מוגדר כסרט לילדים. מלבד זאת, זה סרט ה"ילדים" היחיד שתראו השנה שלא מתבייש לכלול התייחסויות מרומזות למין ואפילו להומוסקסואליות. וכל זה בסדר גמור; רק משום שסרט נעשה באנימציה לא אומר שהוא צריך להתחנף לבני שמונה. הנקודות החלשות של הסרט הן אלה שבהן הוא נזכר בכל זאת לנסות להיות סרט לילדים, ועוצר את העלילה במקומה כדי לשאת נאום או להסביר מוסר השכל כלשהו. זה מיותר לחלוטין, פוגע במסר של הסרט, וממילא לא ירגיע הורים מבוהלים, אז בשביל מה זה טוב?
אבל אם עברתם את הגיל שבו אתם צריכים להחזיק להורים את היד בחושך, ואם אתם נהנים מסרטים שלא מתיישבים בנישה ברורה ונוחה, "פארנורמן" הוא יופי של בילוי.
מה חשבתם על הסרט? דברו על זה בפייסבוק