יש משהו מדכא בצפייה בערוץ 8 בחודשים האחרונים, דווקא משום שהתכנים שומרים על רמה גבוהה. כמה שלא ננסה, קשה לצפות בצורה נקייה בערוץ שמחשב את קיצו לאחור, שכל תוכנית בו היא נשיקת פרידה וסטריפטיז אחרון בהחלט. התחושה המשונה הזאת של תזמורת שמנגנת על הסיפון של הטיטאניק חזקה במיוחד לאור העובדה ששתי הסדרות המקוריות של הערוץ שחזרו כעת לעונה שנייה עוסקות, כל אחת בדרכה, בתיעוד ושימור אוצרות תרבות היסטוריים של המדינה. "האלבומים" ו"גיבורי תרבות" שונות מאוד זו מזו, אבל כשהן עולות בערוץ כמו 8 כזה שהקדיש תשומת לב אמיתית ולא מתפשרת לתרבות ישראלית, ולא ברור מי ואם יחליפו אותו בנישה הזאת לאחר לכתו עולה התחושה שמישהו מנסה לאותת לנו משהו: חברים, העסק הזה של תרבות בישראל לא הולך להימשך עוד הרבה זמן. עדיף לשמור בקפסולת זמן את המעט שהיה מאשר בכלל לנסות לדבר על מה שעוד יהיה.
אווירת הנכאים הזאת נובעת במידה רבה ממצבו של ערוץ האכסנייה כאמור, אבל האמת היא שיש ב"האלבומים" משהו מלנכולי גם בלי הקשרים חיצוניים. יחסית לסדרה שעוסקת ברוקנ'רול, היא מינורית מאוד, שקטה, מתנהלת בנימה כמעט מספידה. כל היוצרים שמתראיינים בה נראים מהורהרים ונוגים כשהם נזכרים בתחילת דרכם, וכמעט כל הסיפורים המסופרים בתוכנית מתהדרים גם ברגעים של עצב תהומי. ובכל זאת, "האלבומים" היא תוכנית גאה, שאוהבת בלי בושה את המושאים שלה. וכשזה מגיע לאהבה בלתי מסוייגת, ההחלטה לפתוח את העונה השנייה עם פרק על משינה היא בחירה תחזיקו חזק - אמיצה.
לכאורה, אין טבעי מפרק על משינה, להקה שקשה להתווכח עם החשיבות ההיסטורית שלה, בסדרה כמו "האלבומים". אלא שבשנים האחרונות משינה הפכה ללהקה הזאת שאסור בשום פנים ואופן לאהוב. אם באמצע הניינטיז הקונצנזוס הביקורתי החזיק מאתניקס להקת פופ מסחרית ואולי מעט נלעגת, ואילו משינה נחשבה להרכב רציני ואמנותי, בשנים האחרונות יחסי הכוחות התהפכו: בעוד זאב נחמה וחבר מרעיו זוכים לעדנה כמעט משונה בהיקפה ומוכתרים כאבות הז'אנר הים תיכוני, משינה הפכה לשם שקשה יותר ויותר להזכיר בהקשרים חיוביים, ולגמרי לא בהכרח בצדק.
זה קשור, כנראה, לכמה מהלכים לא הכי חכמים של הלהקה בשנים האחרונות, אבל עוד יותר מזה למחיקה המוחלטת של אתוס הרוק הישראלי. בשנים בהן המוזיקה הפופולרית פנתה מזרחה, והרוק המקומי מאמץ גישה יותר ויותר עצמאית ונישתית, הרכב רוק מקומי שכבש את המיינסטרים ועירב סאונד מעודכן לזמנו עם השפעות של מסורות מקומיות נחשב כעת למשהו קצת פתטי בעיני כל הצדדים וקשה מתמיד לאתר לו ממשיכי דרך.
אלא שהעולם שבו הרכב כזה אפשרי הוא בדיוק העולם שיואב קוטנר, עורך "האלבומים" (שיצר את הסדרה ביחד עם הבמאי אבידע לבני והמפיק אסף אמיר), נלחם לשמר, ובלי קשר לצדקת המטרה, בפרק של "האלבומים" על משינה הוא עשה עבודה מאוד משכנעת: הצפייה במשינה הצעירה, הרעבה, הצינית והפראית מזכירה איזה עוצמות היו ללהקה הזאת בשיאה. גם מי שכבר מאס מזמן בהרכב לא יכול שלא להתרשם לפתע מחדש מסט הלהיטים שנורה בצרורות מהאלבום הראשון שלהם, מהנחישות של החבורה הצעירה שכאילו נולדה מוכנה וגם מכמה שהחומרים המוקדמים של משינה עדיין נשמעים די נועזים. ובתוך כל זה, המסירות של יובל בנאי הבוגר, הכנות של איגי דיין ובעיקר התובנות הרהוטות והניסוחים המדוייקים של שלומי ברכה מזכירים לנו שגם היום, ואפילו אם התרגלנו לצחוק עליהם בשנים האחרונות, חברי משינה עדיין מבינים עניין.
היכולת הזאת להדביק אותך בהתלהבות כלפי להקות שהולכות ומאבדות את מקומן הבולט על הרדאר התרבותי תלויה כמובן באיכות החומרים במידה רבה, אבל אי אפשר שלא לזקוף אותה קודם כל לזכותו של קוטנר. מעבר להיותו ארכיונאי מרשים, קוטנר הוא מיסיונר מהדרגה הגבוהה ביותר. ההתעקשות שלו על מה שחשוב ותרבותי בעיניו, גם כשהוא צועד נגד כיוון הרוח, הייתה מרשימה מאז ומתמיד, ומול רוח הפרצים של התקופה הנוכחית, שלא מותירה אפילו פינה נישתית לחומרים מהזן שמעסיק אותו, היא מרשימה עוד יותר. בעידן שבו איש לא מתעניין ברוק בעברית, התוכנית שלו ושל חבריו שמה זרקור בוהק על חשיבותו ואיכויותיו, ומהבחינה הזאת, גם אם אווירת האבל מרמזת ש"האלבומים" מצעידה ז'אנר גוסס בדרכו האחרונה, היא לפחות עושה את זה בראש מורם.
מה חשבתם על פרק הפתיחה של "האלבומים 2"? ספרו לנו בפייסבוק