פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "ריח פועלים": סרט מקסים ומרגש בהשראת מאיר אריאל

      עם מחווה מרגשת למאיר אריאל ועם שילוב מרתק של קולנוע תיעודי ועלילתי, "ריח פועלים" הוא מסוג הסרטים שמצדיקים את קיומו של קולנוע עצמאי בישראל

      "ריח פועלים": סרט מקסים ומרגש בהשראת מאיר אריאל

      "ריח פועלים", שיוצא השבוע להקרנות בסינמטקים של תל אביב וירושלים, הוא אחד מסרטי הפרינג' דלי התקציב היחודיים והמרגשים שנוצרו בישראל בשנים האחרונות. הסרט, שזכה בשנה שעברה בפרס הראשון של מסגרת הפרינג'ידר בפסטיבל חיפה, משלב באופן מרתק בין סרט עלילתי, העוסק במפגש חברים בחווה ברמת הגולן, לבין סרט דוקומנטרי, העוסק ביסוריו ומאבקיו של צוות צילום, שמנסה לגרום לסרט העלילתי הנ"ל לקרום עור וגידים. בעוד שהסרט הראשון הוא מרחב קולנועי עדין ונטול דרמות גדולות, שבו נפרשים תסכוליהם של כמה "ילדים מזדקנים", אשר אינם מצליחים לפצח את הקוד לחיים מאושרים, הרי שהסרט השני הוא דרמה בלתי נגמרת של ריבים, תסכולים וגם ויתורים. ברקע מרחפת רוחו של מאיר אריאל, שהסרט נעשה בהשראת האלבום שלו, "רישומי פחם", וכמה מהשירים הקלאסיים שלו מעטרים את הפסקול, לצד ביצוע אחד בלתי נשכח של שלומי שבן לשיר הנושא, שסביבו בנויה סצנת הסיום.

      גודיס שניידר, תסריטאי ובמאי אלמוני למדי עד היום, הוא איש החזון מאחורי "ריח פועלים" וגם הגיבור המרכזי של החלק הדוקומנטרי בו. הנוכחות הספק מופנמת ספק אסרטיבית של שניידר, שקשה לא לחוש כלפיה אמפתיה, היא זאת שמעניקה את הציר הרגשי המרכזי לסרט. שניידר, לפחות בסרט, הוא התגלמות היוצר המיוסר, שנקרע בין התקווה לדייק באמירותיו האסתטיות לאילוצי המציאות. שונית אהרוני, שביימה את הסצנות העלילתיות ב"ריח פועלים" יחד עם שניידר, היא העזר כנגדו בחלק הדוקומנטרי, שלא לומר האנטגוניסט המרכזי.

      ריח פועלים (יח"צ)
      מסרטי הפרינג' היחודיים והמרגשים שנוצרו בישראל בשנים האחרונות. ריקי בליך, מתוך "ריח פועלים"

      שוב ושוב, חותך הסרט בין הסצנות העלילתיות לשמחות ולשברונות הלב של השניים מאחורי הקלעים, והדינמיקה ביניהם לבין צוות הצילום והשחקנים, ביניהם ריקי בליך, אושרי סהר ועמיאל שפירא. על החלק הדוקומנטרי הופקדו רוני אורון ואיילת ורשל, שמצלמותיהם מצליחות לתפוס רגעים בלתי נשכחים של יסורי יצירה. איילת ורשל גם השתתפה בעריכה המורכבת של הסרט, לצד סשה פרנקלין ואסף פיין, והתוצאה הסופית מצליחה לחבר בין הקטעים העלילתיים והדוקומנטריים לשלמות טבעית וקולחת.

      היופי הגדול של "ריח פועלים" נובע קודם כל מהאומץ שלו להיות מאוד אישי, כמעט פרטי, בנושאיו ובבחירותיו האסתטיות. אין כאן עלילה סוחפת או מסר חברתי נוקב, אלא מפגש אינטימי עם אנשים יוצרים, ששקועים ביצירת האמנות שלהם, כנגד הקשיים שהמציאות מזמנת להם. יש כנות מכמירת לב בסרט הזה, וכשמוסיפים לכנות הזאת דמויות שכיף לבלות איתן שעה וחצי, צילום יפה של שי פלג ורועי רוט ושירים של מאיר אריאל, נוצרת חוויה קולנועית מיוחדת ומקסימה, שמהווה תוספת משובחת למדף סרטי מאחורי הקלעים מהסוג של "לילה אמריקאי" ו"רעש, מצלמים". בדיוק בשביל סרטים מיוחדים כאלה צריך יצירת פרינג' ישראלית מחוץ למיינסטרים, וראוי לקוות שהקהל הרחב יידע לגלות את הסרט המקסים הזה, למרות שלא יוקרן ברשתות הקולנוע הגדולות.

      מה חשבתם על "ריח פועלים"? דברו על זה בפייסבוק