מה רוצה האדם אם לא מישהו שיאהב אותו על כל פגמיו וחולשותיו, יקנה לו טישו איכותי כשהוא מצונן, יבוא לאסוף אותו כשהוא נתקע עם האוטו בלי כבלים, יתכרבל איתו גם אם הרגליים שלו קפואות. ומה יעשה אדם בשביל כל אלו? יפתח כרטיס באתר הכרויות? יצטרף לחוג סלסה? בשביל מה לטרוח, הרי אפשר פשוט ללכת לתוכנית הכרויות בטלוויזיה, הרי ידוע שאם יש משהו שמבטיח אהבה וזוגיות מאושרת זה קצת זמן פריים טיים משותף.
המחשבה על אהבה כאותו דבר סבלני ונדיב, שאינו מקנא, לא מתפאר ומתנשא, לא נוהג בגסות. אהבה כאותו פלא שיכסה על הכל, יאמין בכל, יקווה לכל ויסבול הכל (כפי שתוארה באופן כל כך יפה ונקי באיגרת אל הקורינתים), הופכת לנלעגת במיוחד אל מול תוצרים תרבותיים גסים ומכוערים כמו "דייט בחשיכה", או "הרווק" שעכשיו החלה משודרת בארץ העונה ה-16 של התוכנית האמריקאית. עזבו אתכם מאהבה, העיקר שאפשר להעלות רגעים מהמבוכה הפומבית שלכם ליוטיוב.
ככל שתוכניות השידוכים הופכות להיות יותר ציניות ונצלניות, הולכת ונרמסת האהבה; ולא רק האהבה הרומנטית, הזוגית האהבה בכלל לבני אדם, לטבע האנושי, ליופי שבני אדם מסוגלים לייצר. מה שנשאר הוא טלאים טלאים מעוותים של אפליקציית אהבה אחד יחידה של "יש לך משהו עצוב בעיניים", מעורבב בשתי יחידות כוסית-על, משוקשק ב"בחיים שלי לא הרגשתי ככה חיבור עם מישהו" ומסתיים ב"סו?רי, אני בדרך כלל לא יוצא עם תימניות".
התעתיק המעוות של אהבה לא החל בתוכניות הריאליטי מן הסתם; אנחנו גדלנו על האמונה שזונה בעלת לב זהב ושאיפות יכולה לפגוש בגבר המכסיף האחד שיצליח לראות דרך הטראשיות שלה ולהתאהב בה עד הגג. היא היתה צריכה להיות ג'וליה רוברטס בשביל זה, אבל זה לא שינה את העיקרון. בסרטים הגברים שאהבו נשים עלו בשבילן למטוסים בדרך למי יודע לאן רק כדי לשבת בכסא שלידן, הנשים שאהבו גברים ביטלו את חתונתן המתוכננת ברגע האחרון וברחו מאושרות עם הבחור העני אבל המקסים. הם היו מעוותים, אבל נתנו תקווה או השראה.
תוכניות הריאליטי שמפגישות בין גברים אמיתיים לנשים אמיתיות הן בעיקר חומר מדכדך, אפור, מכוער ומרוקן מאהבה אם לא סופרים אהבה עצמית, כמובן. הקונספט של "דייט בחשיכה" למשל, לכאורה נוצר כדי לבדוק האם ללא מראה עיניים יכולות הנשמות להיפגש בספרות גבוהות יותר, כן? זו בערך ההבטחה השקרית של הניסוי הפסאודו-סוציולוגי הזה. בפועל עוברת בערך חצי שעה עד שהגברים מנסים לשלוח ידיים כדי למשש את הסחורה, כי חושך או לא חושך אף אחד לא יעבוד עליהם עם איזו בטטה. אין מה לטעות, הנשים לא יותר טובות; מעט יותר מעודנות לפעמים, אבל לא בהרבה. בחושך הפגמים לא נעלמים, הכיעור רק מתעצם, האפשרות השונה-לכאורה שמוצעת למשתתפים נדחית על הסף מראש בשאלות כמו "היית מגדירה את עצמך נראית טוב?". קלאסה.
אם פעם סרטי דיסני וקומדיות רומנטיות הוליוודיות הבטיחו הבטחות שהמציאות לא היתה יכולה לפרוע, הרי שעכשיו טלוויזית הריאליטי מציגה אהבה או את החיפוש אחריה באופן הנורא ביותר שאפשר לדמיין חיפוש אביזרים, דימויים, תוצרי פרסומות ותעשיות פורנו, ליהוק מהסוג הנמוך הקלישאתי והצפוי מכולם. את כל העסק הצמיגי הזה עוטפים בטקסי ורדים, וילות מפוארות, בריכות מחוממות, ומחוות גרנדיוזיות ריקות אבל גם אם תשליך על הנבלה הזו אבקת זהב, שום דבר לא יצליח להסוות את הצחנה שנודפת מהתוכניות האלו.
מה אתם חושבים על תוכניות הריאליטי שידוכים? ספרו לנו בפייסבוק