פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "כלים שלובים": חוויה קולנועית מקסימה, בזכות צוות השחקנים

      סרט הביכורים של הישראלי לשעבר ירון זילברמן אינו מושלם ורחוק מלחדש, אבל צוות השחקנים האדיר הופך אותו לחוויה משתלמת – חוץ מלירז צ'רכי, שמקלקלת את החגיגה

      "כלים שלובים": חוויה קולנועית מקסימה, בזכות צוות השחקנים

      "נתחיל באופוס 131 של בטהובן. יש בו שבע תנועות, וכולן מתחברות זו לזו. מבחינתנו, פירוש הדבר הוא ‏נגינה ללא הפסקה. בלי מנוחה, בלי כיוון הכלים. באופן בלתי נמנע, כלי הנגינה שלנו יסטו מההרמוניה, עם ‏הזמן, כל אחד בדרכו. מה עלינו לעשות? להפסיק לנגן? או להיאבק כדי להמשיך ולהתאים את ‏עצמנו זה לזה, גם כשאנחנו כבר לא מכוונים?‏".

      אוקיי, אולי זאת לא האלגוריה המעודנת ביותר אי פעם. אולי זה קצת ברור ושקוף. אבל זה יפה. "כלים שלובים" (שם עברי יפה ל"Late Quartet") עוסק ברביעיית מיתרים ותיקה, ארבעה נגנים שמנגנים יחד כבר 25 שנה. לאורך הסרט הם מנסים לנגן את אופוס 131, אבל מתקשים יותר ויותר להישאר בהרמוניה זה עם זה - בנגינה ובחייהם.

      בורים חסרי תרבות שכמונו לא יבינו זאת, אבל מתברר שרביעיות מיתרים הן כמו להקות רוק. יש הרבה פחות מעגלי פוגו בקהל, ונדיר מאוד לראות את הצ'לן שובר את הכינור הראשון על הבמה מרוב התלהבות, אבל מבחינת הדינמיקה האנושית – זה די דומה. אלה קבוצות הדוקות של מוזיקאים שמבלים חודשים רבים בכל שנה בסיבובי הופעות, על כל המשתמע מזה: אהבה גדולה, חברות, חדוות יצירה, גרופיז, חיכוכים, מריבות, חלוקה בלתי נמנעת לזוגות, חילופי זוגות, טינה, פיצוץ, נתק, הופעת איחוד חגיגית. כשלהקה נמצאת יחד כבר 25 שנה, כמות הלחץ שמצטבר מתחת לפני השטח יכולה להניע קטר.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      קתרין קיניר ומארק איווניר, מתוך "כלים שלובים"

      זה מתחיל מאוד עדין ומנומס, כשכולם בהרמוניה, וכולם שמחים להיפגש לעוד עונת הופעות. הכינור השני (פיליפ סימור הופמן) והויולה (קתרין קינר) נשואים מזה זמן רב, ובתם (אימוגן פוטס) גדלה להיות נגנית דגולה בעצמה, ולוקחת שיעורים אצל הכינור הראשון (מארק איווניר). אבל אז לצ'לן, המבוגר שבחבורה (כריסטופר ווקן) יש איזו בעיה ביד, והוא צריך להיבדק. הכינור השני מחליט שאחרי כל כך הרבה שנים מגיע לו להיות קצת להיות כינור ראשון. הבת של הויולה לא ממש סובלת את הכינור הראשון. צרימות קטנות הופכות לגדולות, וכל העסק הופך לדיסהרמוניה מוחלטת.

      ככל שהחיכוכים מתגברים, גם בתסריט עצמו מתגלות צרימות. מה שמתחיל כתיאור אלגנטי ואמין של ארבע דמויות ריאליסטיות הופך בהדרגה לעלילת טלנובלה כמעט של מי-שכב-עם-מי, קלישאות לא אמינות מרימות את ראשן, ועד סוף הסרט הוא מידרדר למהלכים עלילתיים שלקוחים מסיטקומים, כמו המאהב שנאלץ לברוח מחלון הדירה (אם כי הסרט מצליח להיחלץ מהסצינה הזאת בכבוד יחסי).

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      לירז צ'רכי, מתוך "כלים שלובים"

      ולמרות כל הזיופים האלה, דבר אחד משאיר את הסרט ראוי וכדאי לצפיה: השחקנים. לא ברור איך הבמאי הישראלי לשעבר ירון זילברמן השיג לסרטו הארוך הראשון כזה אנסמבל אדיר – אבל הוא עשה את זה, והם לא באו לחלטר. כל אחד מהם מאסטרו בתחומו, ונהדר לצפות בהם עובדים. העובדה שפיליפ סימור הופמן הוא שחקן אופי אדיר לא תחדש לאף אחד; גם להפליג בשבחה של קתרין קינר לא יהיה מקורי במיוחד. אבל מעבר לשני אלה, כריסטופר ווקן – שאותו תמיד כיף לראות - עושה תפקיד נוגע ללב במיוחד. השחקנים לבדם מעלים את הסרט הזה בכמה דרגות. הייבוא הישראלי שמשלים את הרביעיה, מארק איווניר, הוא בלי ספק החוליה החלשה - אבל אין בכך הרבה בושה כשהחוליות שלצידך כל כך מבריקות. הזיוף היחיד של הסרט בתחום הוא הנציגות הישראלית השלישית, לירז צ'רכי, שקיבלה משום מה תפקיד קטן של רקדנית פלמנקו ספרדיה, ומהווה טעות ליהוק מצערת.

      בסיום "כלים שלובים" אתם עשויים לגלות שאת המוזיקה הזאת כבר שמעתם. אין פה אף צליל חדש, אבל היצירה מוגשת נהדר על ידי מבצעים מיומנים, וזה די והותר בשביל ערב תרבותי מספק.

      מה חשבתם על "כלים שלובים"? דברו על זה בפייסבוק