פחות, וויל, פחות

כדי להבין את האיכויות האמיתיות של וויל סמית כאחד מהמייצגים הבולטים ביותר של התרבות האפרו-אמריקאית הפופולרית, כדאי לצפות שוב בסדרת הטלוויזיה "הנסיך המדליק מבל אייר" המשודרת בשידורים חוזרים בערוץ 6, שם הוא מגלם את עצמו בשיא תהילתו: כושי סמבו עם טונות של סבבה וחוש הומור שהוא כולו פליק פלאק אחד גדול על קומיקאים כמו אדי מרפי וריצ'ארד פריור.


האלבום החדש של סמית, “Born to Reign”, לא ממש מספק סיבות חדשות לאהוב אותו. לעומת זאת "גברים בשחור 2", העולה היום על המסכים, מחזיר מעט מהכבוד העצמי שאבד לו כשהוא התחיל להיות יותר מדי רציני. גם אם אני ממש מתאמץ אני לא מצליח לקנות את סמית בתפקיד מוחמד עלי, מהסיבה הפשוטה שהמטמורפוזה שהוא עבר מפושטק אנרגטי לחתיכת ז'לוב מתבגר פשוט יושבת עליו קצת עקום. ניתן היה לצפות מסמית שהוא ינסה לשמר את האינטגריטי שלו כג'וחה שובב למשך תקופה מעט יותר ארוכה, במקום למהר ולהפוך לשחקן רפרטוארי רציני (כיוון שבו התנסה גם בתחילת דרכו, רק בפחות כבדות ויומרה).

אבל גם אם וויל סמית בגלגולו הנוכחי מאמץ את ניחוח דנזל וושינגטון למתחילים, חשוב עדיין לזכור לו חסד נעורים. מכיוון שבתור פרש פרינס (בצוותא עם די.ג'יי ג'אזי ג'ף) הוא היה חלוץ של היפ הופ שמח וטוב לב; שני האלבומים הראשונים של הצמד הזה, “Rock the House” מ-87' ו-"הוא התקליטן, אני הפטפטן" מ-88', הם קלאסיקות פורצות דרך, ששוחררו מכבלי המסורת השחורה של האולד סקול והתחייבו אך ורק למצב רוח טוב של הטיפשעשרה, כפי שניתן להבין מהשיר המצוין "בחורות עושות רק צרות".
כל המעלות ההיסטוריות הללו לא עומדות לו ב-“Born to Reign”, שהוא המקבילה המוזיקלית של סמית לתפקיד הדרמטי שלו ב"עלי". היפ הופ מעצבים לא כייפי, צדקני ולקקני, שאין בו להיטים מאוחרים דוגמת “Getting` Jiggy Wit It” או סתם היפ הופ מסחרי הגון, אלא רק ראפ יאפי עם סימפול תמוה וגרוע של "טראנס יורופ אקספרס" של קרפטוורק וגירסה שמחריבה לחלוטין את “Never Too Much” של לות'ר ונדרוס. בקיצור, זה בדיוק סוג התקליטים שסמית ימשיך להוציא אם הוא רוצה למצב את עצמו כאחד שראוי לפרס האוסקר והגראמי גם יחד.


"גברים בשחור 2", כאנתיטזה לכך שויל סמית רוצה בסופו של דבר שיזכרו אותו בתור סוג של סידני פואטיה, הוא סרט קיץ שראוי לכל המחמאות בגזרות האקשן הלא מזיק (בן זונה של פיצוצים ומכות), האפקטים המיוחדים (עשר של אפקטים), המפלצות המגעילות (אחלה של מפלצות, יש שם תולעת בגודל של רכבת), והפאנץ' ליינים המתבקשים (קורעים מצחוק את כל כיתה י"א-2). עד כדי כך שהוא אפילו יותר טוב מקודמו. למעשה, זהו אחד מסרטי המדע בדיוני-דחקה הכי טובים שראיתי מאז "שיגעון בחלל". סמית משחק כאן שוב את תפקיד הסוכן ג'יי מהסוכנות הסודית MIB אשר נלחם בכל הכולרות האינטרגלקטיות שעושות צרות בכדור הארץ, בהנהגתם של סרלינה (לארה פלין בויל האולטרה כוסית) וסקראד (ג'וני נוקסוויל מ-“Jackass” הנערצת). הסיפור דומה לחלוטין לסרט הקודם, כך שמי שראה ראה ומי שלא ראה לא צריך להרגיש שהוא מפספס משהו מהדקויות.
בהתאם ללוק העדכני, סמית של "גברים בשחור 2" הוא הרבה פחות גמיש והרבה יותר מגושם מאשר בכל תפקיד אחר שהוא עשה בחלל החיצון, אבל הוא מחפה על כך בהרבה לצון אפקטיבי שהוא זכר לימיו הטובים. טומי לי ג'ונס בתפקיד הסוכן קיי שחוזר לאחר שזכרונו נמחק על ידי המכשיר ההיי-טקי הזה שמוחק לאנשים בסרט את הזיכרון הוא אותו הדבר כמו שהוא תמיד. "גברים בשחור 2", כמו שנוהג לומר נחמן אינגברבורבגרגר, הוא "סרט מקסים, רומנטי במפגיע, עושה טוב על הנשמה, מצולם לעילא, מבריק, אוהב אדם, עתיר דמויות ססגוניות ומחממות לב".