העונה החדשה של "עובדה" נפתחה בסערה, עם שני תחקירים גדולים בנושאים מדיניים שעשו הרבה רעש והיוו תזכורת לעוצמה הפוטנציאלית של תוכנית חוקרת אמיתית החוסה בצילו של גוף כלכלי עוצמתי ויציב כמו קשת (כן, גם בימים כאלה). אבל לעושר הרי יש מחיר, ואתמול, בראיון שערכה אילנה דיין עם אורי בלאו, נתקלנו לראשונה העונה במחיר הזה. "עובדה" היא לא תוכנית שצריכה להתכופף בפני אינטרס של בעל מאה מאיים, היא כמעט ולא מפחדת מטייקונים, לא מגופים כלכליים וגם לא משרים בממשלה. אבל בתור הפנינה העיתונאית של מדורת השבט, נדמה לעיתים שהטון שלה מתכופף בפני העריץ האחד שאין בלתו בטלוויזיה מסחרית: דעת הקהל.
פרשיית הדלפת המסמכים של אורי בלאו וענת קם (קם עבדה בעבר במערכת וואלה!, אולם הקשר שלה עם בלאו אינו קשור לעבודתה העיתונאית) כבר עשתה הרבה רעש וכותרות בזמן אמת, כשהדיון הציבורי מתמקד בסוגיית הלגיטימיות של אחזקת ופרסום מסמכים מסווגים על ידי העיתונות. מנקודת מבט עיתונאית, הנטייה היא תמיד לשחרר את החבל יותר, בשם האינטרס הציבורי וזכות הציבור לדעת לכן, באופן טבעי, מועצת העיתונות ועוד עיתונאים רבים התייצבו לצידו של בלאו אבל גזר הדין הציבורי בפרשת בלאו-קם היה מחמיר בהרבה, מהיר להחריד, ופחות או יותר תייג את בלאו כ"שמאלן" שפוגע בבטחון המדינה.
אילנה דיין אמנם נחשבת לסוג של מגדלור עיתונאי, אבל באותו הזמן היא צריכה לשמר את התדמית הממלכתית שלה, ואולי בגלל זה, הראיון שלה עם בלאו הפך לשיחה קצת שטוחה שבה דיין עושה צ'אנלינג לדעתו של ישראל ישראלי, והופכת את הדיון ביניהם לאותו ויכוח תפל בין איש השמאל ואיש המרכז. לדיין והיא עצמה אולי יודעת את זה לא היו טיעונים מזהירים נגד זכותו העקרונית של בלאו למלא את תפקידו, ולא היה לה אורך הנשימה האמיתי להיכנס לעומק הניואנסים של הסוגייה המשפטית; אבל בשם האיזון הקדוש היא הרגישה צורך לציין בעיקר את מה שיגיד אחרי השידור השכן מלמטה.
זה חבל בעיקר משום שהיו עוד סוגיות, רציניות יותר, לצלול לעומקן עם בלאו בראש ובראשונה ההתנהלות של עיתון הארץ, ואולי במידה מסוימת גם שלו, אחרי חשיפת הפרשה, והשאלה אם המקור שלו, ששילם מחיר כבד, זכה בשלב הזה להגנה שהיה ראוי לה. דיין נגעה בסוגיה בעקיפין במהלך הראיון, במיוחד כשתחקרה את בלאו לגבי החלטתו למסור לשב"כ 50 מתוך 2000 המסמכים שקם העבירה אליו, ואז באמת ראינו את האינסטינקט המראיין החייתי פורץ ממנה ומייצר את הרגע הטלוויזיוני המעניין ביותר בשיחה; אבל השאלות האלה הצטמצמו למינימום ופינו זמן מסך יקר לטובת הקושיות הטריוויאליות של "מי שמך". מערכת היחסים בין בלאו לקם סיפקה בעיקר את הפיקנטריה בראיון, כולל סיפורים על המפגשים האקראיים ביניהם בבתי קפה בתל אביב - אולי כי עם ישראל, הטייקון היחיד שמאיים אפילו על "עובדה", חרץ את הדין בפרשה הזאת הרבה לפני בית המשפט, ולא בהכרח מעוניין לשמוע על קם מהזווית הקורבנית. התוצאה היתה שיחה מוחמצת, וראיון שברובו בוזבז.
מה חשבתם על הראיון? דברו על זה בפייסבוק