לא בכדי מחזיק גיא פינס בשמונה פסלונים של פרסי האקדמיה לטלוויזיה ושבעה של מסך הזהב, וזה לא רק בגלל אייטמים על בר רפאלי. פינס הצליח לפצח קוד בסיסי מאוד שנוגע לאיזון בין הבנת תחום הבידור והרכילות, בין הפרעת הקשב והסבלנות של הצופים, ובין מהי ישראליות. רבים אחרים ניסו לפענח את האלגוריתם, אבל פינס הוא הקוקה קולה של עולם מגזיני הבידור הנוסחה שלו נשענת על מינונים, על מקצוענות ועל השם שלו. וכרגע לפחות, הוא גורם לכל השאר להיות הקריסטל מנטה של הבידור.
למרות שנדמה שפינס עושה את אותו הדבר בדיוק כבר עשור וחצי, למעשה הוא נמצא תמיד בתנועה וזה עוד מרכיב מהסוד שמחזיק אותו בצמרת. השינויים שהוא עורך הם לא כאלו שיגרמו לצופים שלא לזהות את המוצר האהוב שלהם, הוא רק משייף בכל פעם פינה אחרת, בעדינות, ברגישות ותוך כבוד לצופים שלו.
והנה עכשיו, פינס החליט להמשיך לנוע, להרחיב את תחום העיסוק שלו, ולשאול מהידע והמומחיות שלו עצמו אל תוך איזור נוסף הפעם זו תרבות מהסוג שמוגדר בזהירות כ"תרבות גבוהה". כמה בזהירות? עד כדי קריאת המגזין החדש אותו הוא עורך ומפיק "קצת גבוה". זה משחק מילים לא רע, משחק על אורך האייטמים, אייטמונים קלים לבליעה שמתאימים לשעה ולאמצע השבוע. זהו גם רפרור עצמי לכוונת המחבר גבוה, אבל לא מאיים; גבוה, אבל לא עד כדי גרירת שרפרף כדי להצליח להגיע אל הרף. יהיה בסדר, מאותת פינס סומך עליכם.
למשימת הובלת תוכנית מגזין התרבות לוהק יאיר ניצני, הטעם שכולם אוהבים, המקבילה להצהרת הכוונות של "קצת גבוה". גם ניצני הוא קצת גבוה אינטליגנטי, אבל שטותניק. גם "האשם תמיד", גם מנכ"ל הד ארצי. שופט ב"כוכב נולד", ומגיש ב"הינשופים". לניצני יש את האיכות הנדירה הזו של מי שמצליח להתחבב על כל הקהלים, קצת כמו גידי גוב, מודי בר-און או דני סנדרסון, גם ניצני לא מאיים על אף אחד, לא מנכר אף אחד. מכל הבחינות האלו, ניצני הוא בחירה מצוינת ובטוחה למדי וכבר מהתוכנית הראשונה ששודרה אמש, הוא מוכיח שהוא מתאים ל"קצת גבוה" כמו כפפה, ו"קצת גבוה" מתאימה לו כמו כף היד במידה הנכונה.
המבנה של "קצת גבוה" מזכיר בהחלט את זה של "ערב טוב עם גיא פינס", ולא רק טביעת האצבע הרחוקה של פינס נמצאת בו, אלא ממש פינה בהשתתפותו. גם ג'ייסון דנינו גם הוא סוג של קצת גבוה בעצמו, מתפקד כמראיין שטח, ממש כמו בתוכנית האם. הרוח הגבית הזו לא תורמת במיוחד ולא מפריעה היא לא הכרחית למבנה של "קצת גבוה", בעיקר כי נדמה שכבר מהתוכנית הראשונה אין התגלחות על הצופה, ואין בדיקת מים עד שיגיעו לטמפרטורה הנכונה. "קצת גבוה" היא ארוחת טעימות, כזו שמהונדסת שלא להכביד על המוח, שמתאימה לשעה וליום שלה.
בתוכנית אחת סוקרת בחצי שעה "קצת גבוה" את שאלת "האם טלוויזיה טובה יכולה להחליף ספרות?", את הפצ'ה קוצ'ה, מעט ארכיטקטורה קלילה, הכוריאוגרפית שרון אייל, מעט אמנות מוזיאלית וסרטון מחאה שמרפרר לשיר "גנגאם סטייל". כאמור ארוחת טעימות. המגזין לא נפתח לשיחות עומק, לא לפאנלים מכובדים, לא לסוגיות הרות גורל וזה בסדר, לגמרי בסדר. "קצת גבוה" היא לא "אפוסטרוף", לא "הינשופים" ולא "דיבור חדיש", היא גם לא מתיימרת להיות.
בסופו של דבר, "קצת גבוה" עוד עשויה להוכיח את עצמה כפשרה הטובה מכולן לתיווך טלוויזיוני של תרבות גבוהה שלא משאירה אף אחד בחוץ. כל סוג של קהל יכול למצוא משהו בתוכה, והיא מספקת לצופה הישראלי את מה שהוא צריך לדעת על קצה המזלג. מי שממילא מעוניין לצלול עמוק יותר אל עולם התרבות והנעשה בו, יוכל להשתמש במידע שנותנת לו "קצת גבוה" כדי לנווט הלאה בעצמו; מי שזו ממילא לא כוס התה האוונגרדית שלו, יסתפק בקצת הזה, וזה לא מעט בכלל.
מה חשבתם על "קצת גבוה"? שתפו אותנו בפייסבוק