בימי רוסיה הסובייטית נהוג היה לספר בדיחה מרירה: איש אחד רץ אחוז אמוק ברחוב. חברו נתקל בו בדרך ושואל אותו מה גורם לו למהר בהיסטריה כה גדולה, והוא מסביר לו כי שמע בחדשות שנמר ברח מגן החיות, ועתה המשטרה רודפת אותו. "נו, אז מה לך ולזה?" שואל אותו החבר בתגובה; "כי לך תוכיח להם שאתה לא נמר", עונה לו ההיסטרי במרוצתו.
למען האמת, ההלצה הזו עצובה יותר מאשר שהיא משעשעת, בעיקר מפני שהאבסורדיות המייאשת שטמונה בה רלוונטית לעולם המערבי של ימינו עוד יותר מאשר למזרח אירופה של פעם. לינץ' ציבורי תמיד היה חלק מן החברה, אך כיום הוא שכיח מתמיד. חלק משגרת היומיום של הפייסבוק, למשל, היא להעלות מדי בוקר מישהו על המוקד בשל דבר מה שעשה או אמר לכאורה, ולגזור את דינו ואת עונשו הרבה לפני שניתנה לו זכות התגובה.
רבים כבר נפלו קורבן למעשי ציד שכאלה. זה מה שקורה גם לדמות הראשית ב"ניצוד", סרטו עטור השבחים והפרסים של הקולנוען הדני תומס וינטרברג שהגיע עתה לבתי הקולנוע בארץ. כמו באותה בדיחה נושנה, גם כאן הגיבור, גבר ישר דרך בשם לוקאס העובד בגן ילדים, נדרש להוכיח שהוא לא נמר או ליתר דיוק, לשלול את האישומים המופרכים בהטרדה מינית שהדביקה לו אחת מחניכותיו הקטנטנות.
אך כמו שאמר גיבור הבדיחה ההיא, ברגע שטופלים עליך דבר כזה, לך תוכיח שהוא לא נכון, ובמקרה דנן הדבר בעייתי במיוחד כי מי לא יזדהה עם קורבן בסדר גודל של ילדה בלונדינית, חסרת ישע ותכולת עיניים, ומי יעז לחשוד בה שהיא משקרת? הרי למה שתעשה דבר כזה?
בהתאם לזאת, בלי שניתנה לו הזדמנות להתכחש לטענות, מוצא עצמו לוקאס מותקף מכל עבר. בתחילה הוא מאבד את עבודתו, את חבריו ואת בת זוגו ובסופו של דבר גם את כבודו תושבי עיירתו מכריזים עליו למעשה כאישיות לא רצויה, ומבהירים לו את מעמדו באופן אלים ומשפיל. הם חיים בתרבות ברוטלית, שבה הצלחה בציד חיות היא מבחן הבגרות האולטימטיבי, וסימונו של המטרידן לכאורה כאויב העם מאפשר להם להתאחד ולהוציא נגדו את כל האגרסיות המובנות בהם. מצבו גרוע מזה של חיה שניצודה, כי לה לפחות מניחים לאחר שירו בה. אותו ממשיכים לרמוס גם כשהוא מוטל על הרצפה.
בתגובה לכך, עלול היה הגיבור החף מפשע לנקוט באחת משתי הדרכים: לחטוא לאמת, להודות באשמה ולבקש מחילה, ולו רק כדי שיניחו לו קצת; או, חלילה, כפי שקורה לעתים, להתחיל לפקפק בעצמו ולהאמין בכל מה שאומרים עליו. תחת זאת, הוא ממשיך להילחם לא רק על חפותו, אלא גם על זכותו להמשיך לחיות כרגיל בעיירתו, כאילו שלא היו דברים מעולם וכפי שמגיע לו.
בהתאם לכך, באחת הסצינות היפות כאן, מתעקש לוקאס החבול נפשית ופיזית להתנגד לחרם האלים שהמוכרים בסופר המקומי מנסים לאכוף נגדו, ולהשלים את הקניות בו. לכאורה, זו התעקשות חסרת פרופורציות הרי למה לו לספוג מהלומות בשביל כמה מוצרים שאפשר לנסוע בשבילם לעיירה הסמוכה? אך למעשה, הגיבור יודע כי אם יוותר על זכות צרכנית בסיסית שכזו, יאבד צלם אנוש וירד באמת ובתמים לדרגה שאזרח סוג ב'. הוא יודע כי במקום שבו לא נותנים לבן אדם לקנות צלעות כבש עוד יבוא היום שבו ישרפו בני אדם, ולכן מסרב להניח לזה לקרות.
בגילומו המדויק של מאדס מיקלסן, לוקאס מתנהל בסצינה הזו ובכלל מנהל את מאבקו בראש מורם, בקול צלול ובלי סטיות מן הדרך. תכונות אלו מאפיינות גם את עבודת התסריט והבימוי של וינטרברג תחת שרביטו, "ניצוד" מתגלה כסרט ממוקד ומגובש לחלוטין, שמן הדקה הראשונה יודע בדיוק לאן הוא רוצה ללכת וכיצד לעשות זאת. כתוצאה מכך, אין בו היסוסים וזיופים וגם לא קמצוץ של מלאכותיות.
בין השאר, למשל, יש להעריך את הסרט על כך שאינו מנסה לרגע למשוך את תשומת לב הצופים על ידי פיזור ערפל סביב חפותו של הגיבור. מלכתחילה אין לו צורך בתעלול מלאכותי שכזה, שכן החוזק של הדמות הראשית ושל הסיפור מחזיקים אותו היטב על הכתפיים, והבימוי המדויק והמתוקתק של וינטברג מונעים מן הקהל כל אפשרות להיסח דעת.
ב"ניצוד" גם אין גרם של שומן מיותר, והוא ענייני וקורקטי להפליא יחסית לתוצר אירופאי שהוצג לראשונה בפסטיבל קאן. עם זאת, יש בו רבדים, ומתוך הסיפור הנקודתי ועתיר הניואנסים הדניים מהדהד מסר אוניברסלי. אפשר לראות בו אמירה מדכדכת על הבנאליות של הרוע האנושי, אך גם שיר הלל מעורר השראה ליכולת שלנו לזקוף מולה את ראשנו, וזעקת מחאה על כך שאנו נדרשים לעשות זאת מלכתחילה. זו זעקה רלוונטית והוא משמיע אותה באפקטיביות, ולפיכך "ניצוד" אינו רק סרט טוב אלא גם סרט חשוב. אפשר להאמין כי הוא ישכיל להזכיר לפחות לחלק מציידי המכשפות הפוטנציאלים בקהל שמוטב להם להניח את הנשק לפני ציד המכשפות הבא, כי אף אחד מהם לא יכול לדעת שמא הוא עצמו יתגלה בו כניצוד.
מחכים לצפות ב"ניצוד"? ספרו לנו בפייסבוק