יותר מעשר שנים לקח לתסריטאי ולבמאי בני תורתי להמשיך מסרטו הראשון והמוערך "כיכר החלומות" לסרטו השני, "בלדה לאביב הבוכה", שהגיע בסוף השבוע לאקרנים. מזל שהוא בכל זאת עשה את הצעד הזה, כיוון שאין ספק שתורתי הוא אחד הקולות המקוריים והמרעננים בקולנוע הישראלי החדש. על פניו, הסרטים שלו הם סרטי בורקס מודרניים, שחוגגים את התרבות המזרחית העממית ומתענגים על הטיפוסים האקסצנטריים, העלילות המלודרמטיות וההווי השכונתי. עם זאת, בהסתכלות מדוקדקת יותר, תורתי בורא בסרטיו עולמות אישיים וייחודיים, שעשויים מחומרים שהם יותר קולנוע מאשר המציאות, ומגישים לצופים מעין אגדות מסוגננות על עולם אוטופי, שבו התרבות המזרחית השורשית היא השולטת בכיפה, ולאשכנזים אין ייצוג של ממש. לא מפתיע, בהתחשב בעובדה שהרקע של תורתי הוא פעילות פוליטית וחברתית אינטנסיבית בשכונות מצוקה, ובתנועות כמו "אל"ה" ו"הקשת הדמוקרטית המזרחית".
הדברים היו נכונים כבר ב"כיכר החלומות", מעין מלודרמה קומית שעסקה באהבת קולנוע, אך ב"בלדה לאביב הבוכה" הם מצטברים לחזון קולנועי שאפתני הרבה יותר. הסיפור של הסרט הוא כמעט קלישאה הוליוודית: עמרם (דודו טסה), שאביו המוזיקאי גוסס מסרטן, מגיע אל בית המרזח של יוסף טאווילה (אורי גבריאל), חברו ללהקת "אנסמבל טורקיז", שהתפרקה בנסיבות טרגיות, ומבקש ממנו למלא את משאלתו האחרונה של אביו: לנגן שוב את הסימפוניה "האביב הבוכה", שכתבו יחד לפני 20 שנה. לאחר הסכמתו של טאווילה, השניים יוצאים למסע ברחבי המדינה, כדי לחפש נגנים מתאימים עבור ביצוע המשאלה. בדרך השניים מסתבכים במבחר תקריות סוריאליסטיות, בעוד שטאווילה נאלץ להתמודד עם טעויות העבר שלו.
מבחינת הסגנון, "בלדה האביב הבוכה" הוא שעטנז כמעט בלתי אפשרי של השפעות. הוא מזכיר יותר מכל את מערבוני הספגטי האדירים של סרג'יו לאונה ואת סרטי הסמוראים נוסח אקירה קורוסאווה. עם זאת, יש בו אזכורים גם ל"פינוקיו" ולאגדות עם, והלב שלו ספוג במלודרמות ההודיות והערביות, שעמדו במרכזו של "כיכר החלומות". במידה מסוימת, השעטנז הסגנוני הזה פועל לרעת הסרט, כי אין לתורתי ולצלם שלו אמנון זלאייט את היכולת הטכנית המספקת לשוות לכל העסק תחושה של מציאות בדיונית קוהרנטית ושלמה.
נראה שבשביל לצאת בשלום מהחזון הסגנוני המורכב של הסרט, היה כאן צורך בוירטואוז בסדר גודל של טרנטינו או אלמודובר, לצד תקציב הולם. תורתי, לעומת זאת, שייך ברוחו ושורשיו לקולנוע הישראלי של שנות השמונים והתשעים, שבו היצירתיות היתה רבה, אך המיומנות הטכנית לא בדיוק היתה הצד החזק. על כן, הצפייה ב"בלדה לאביב הבוכה" חייבת להיות מלווה בסלחנות מסוימת על הרישול הטכני של הסרט, גם אם יש ברישול הזה נשמה יתרה.
מה שבטוח, תורתי מפצה על החסרונות הטכניים שלו בחזון קולנועי מרתק ומקורי, עם הרבה רגעי קסם, שהופכים את "בלדה לאביב הבוכה" לחוויה. לרגעים זה מצחיק מאוד, לרגעים מבריק ממש. אורי גבריאל, באחד מתפקידיו הטובים ביותר, שופע כריזמה וחום. גם דודו טסה ויוצאת "כוכב נולד" אדר גולד, זמרים ולא שחקנים, מביאים למסך נוכחות משכנעת ונוגעת. לצדם יש בסרט עוד שפע של שחקנים, מוזיקאים וגם סתם טיפוסים, שתורתי ליקט מפה ומשם בהשראת המסורת הנאו-ריאליסטית, שיוצרים על המסך עולם קולנועי מיוחד במינו. אם תצליחו להיכנס לראש המעט עקום של הסרט הזה, תזכו למסע תענוגות שורשי, חכם, מרגש ומהנה.
שיטת הדרבוקה: מאחורי הקלעים של "בלדה לאביב הבוכה"
מחכים ל"בלדה לאביב הבוכה"? שתפו אותנו בפייסבוק