לפניכם שניים מהסרטים שעלו לאקרנים בארץ ביולי השנה. האחד הוא "עלייתו של האביר האפל", החלק השלישי בטרילוגיה המצליחה והמדוברת של העשור, הסרט השני הכי מצליח של השנה בעולם, שהכניס ברחבי תבל מעל מיליארד דולר, עטור שבחי ביקורת, עמוס בכוכבים, כולל כמה ישראלים. השני הוא "חבר על ארבע" (במקור: "ג'וק הכלב הגיבור") - סרט אנימציה מתוצרת דרום אפריקה, שהפצתו הקולנועית ברחבי העולם כללה אך ורק את דרא"פ, אסטוניה, גרוזיה וישראל. הציון שלו ב-IMDb הוא 4.7 מתוך 10. נתונים קופתיים מדויקים קשה למצוא לגביו, אבל יהיה מאוד מפתיע לגלות אם הוא הגיע לאחוז אחד מהכנסותיו של "עלייתו של האביר האפל". איזה משני הסרטים, לדעתכם, הוקרן על מסכי הארץ במשך יותר זמן?
אם ניחשתם שמדובר בסרט ההוא על באטמן טעיתם. "עלייתו של האביר האפל" הוקרן בהצלחה בארץ, אבל דעך ונעלם בתוך כחודשיים, בעוד "חבר על ארבע" למעשה לא הלך לשום מקום: הוא מוקרן מדי שבוע גם היום, זה השבוע ה-23. לא באטמן ולא הנוקמים יכולים לחלום על אורך חיים כזה. וזה לא ש"חבר על ארבע" הוא באמת כזה להיט גדול, או אפילו מקרה יוצא דופן. גם סרטי האנימציה "זמביזיה", "הפיה לילי וחד הקרן", "פיראטים", "דגים נגד תרנגולות" ו"סמי וחברים מסביב לעולם" שלא להזכיר סרטים מוכרים יותר, כמו "אמיצה" ו"עידן הקרח 4" עלו לאקרנים בקיץ, ומוקרנים גם היום. זהו הסטנדרט: סרטי ילדים בארץ מוקרנים הרבה, הרבה, הרבה זמן. יותר מכל סרט אחר, מלבד, אולי, "מחוברים לחיים".
אנימציה לילדים היא הז'אנר המצליח ביותר בקולנוע בארץ, בלי תחרות. להיט האנימציה התורן תמיד מביא בקלות מאות אלפי צופים, ולכל סרט חדש של דיסני או פיקסאר מובטחים מאה אלף צופים לפחות. אבל לצד הסרטים האלה, שמגיעים מאולפנים מוכרים וידועים ומופקים בעשרות מיליוני דולרים, ישנם תמיד הסרטים האחרים: סרטי אנימציה שמגיעים כמו משום מקום, שאין שום סיכוי ששמעתם עליהם אפילו אם אתם קוראים אדוקים של חדשות קולנוע. הם מגיעים בגלים, בזמנים קבועים: סוכות, חנוכה, פסח והחופש הגדול. לא ברור כמה צופים הם באמת מביאים לקולנוע, אבל הם מן הסתם מצליחים מספיק, כי אחרת לא היו ממשיכים להגיע ולשרוץ בבתי הקולנוע במשך חודשים.
חנוכה הנוכחי, למשל, הביא לקולנוע את הגל המסורתי של סרטי אנימציה מהאולפנים הגדולים, אך מלבדם מגיעים לקולנוע גם "העולם על פי דינו" (הא?) ו"ג'לי טרזן" (מי?). מאיפה הסרטים האלה מגיעים? מכל רחבי העולם: "חבר על ארבע", כאמור, מדרום אפריקה, וכמוהו גם "זמבזיה". "הפיה לילי וחד הקרן" הוא סרט גרמני, "פרדי שיגועים" ו"ג'לי טרזן" מגיעים מדנמרק, "העולם על פי דינו" ו"קואלה קיד" מדרום קוריאה, "תפוס ת'פטיש" מאיסלנד. אבל השיא הוא "הרפתקאות מקס", שמגיע אלינו מאינדונזיה, ו"דגים נגד תרנגולות" ממלזיה. שתי אלה הן מדינות מוסלמיות במזרח הרחוק, שאינן מקיימות קשרים דיפלומטיים עם ישראל אבל זה לא מפריע להן לשלוח לכאן את סרטי האנימציה שלהן.
איפה עוד ראיתם עושר תרבותי עצום כזה? מתי בפעם האחרונה ראיתם בבתי הקולנוע בארץ ולא בסינמטק, אלא בבתי קולנוע מסחריים סרט איסלנדי, קוריאני או אינדונזי? איזה כיף שאנחנו מחנכים את הילדים שלנו לכזה מגוון, שיוכלו לספוג תרבויות שונות ומגוונות. חבל רק שכל הסרטים האלה נראים אותו הדבר, מספרים סיפורים קלישאתיים ומדובבים לעברית, וברוב המקרים אי אפשר להבחין מאיפה באמת באו. עוד דבר משותף לכל הסרטים האלה: על פי דירוג הצופים באתר IMDb, אף אחד מהם לא קיבל ציון של מעל 6 מתוך 10. רובם זכו לציונים שנמצאים עמוק בתחום ה"נכשל": איפשהו בין 3 ל-5.
אז איך בדיוק זה קורה? למה כל כך הרבה סרטים גרועים ממקומות שונים ומשונים ברחבי הגלובוס מוצאים את דרכם דווקא למסכי הקולנוע בארצנו הקטנטונת? התשובה היא פשוטה: הם זולים. לא בשבילכם, כמובן - אם תרצו לראות את הסרטים האלה בקולנוע עם הילדים תיאלצו לשלם מחיר מלא לכרטיס, כולל משקפי תלת-מימד. אבל עבור המפיצים זו עסקה משתלמת להפליא. סרטים של דיסני ופיקסאר הם עסק יקר, אבל את זכויות ההקרנה של סרטים נידחים, שברוב העולם מגיעים ל-DVD בלבד, אם בכלל, אפשר להשיג בזיל הזול. איכות הסרט, במקרה הזה, לא רלוונטית להצלחה: אף אחד לא הולך אליהם בגלל הרמה. הולכים לסרטים האלה כי הילדים בחופש, כי צריך לעשות עם הילדים משהו, ועבור הורים רבים, "משהו" יכול להיות כל דבר שיש לו פוסטר צבעוני עם דמויות מצוירות.
קחו לדוגמה את "מסביב לעולם עם פליקס", שהוקרן בישראל לפני מספר שנים. אף שהוא מבוסס על סדרת ספרי ילדים ידועה, זהו סרט שאין על הסקאלה של 1 עד 10 ציון נמוך מספיק בשבילו: אלה למעשה שלושה פרקים של סדרת טלוויזיה בערכי הפקה של ערוץ מקומי שחוברו יחד בגסות, עם אנימציה מרושלת כל כך שהיתה נפסלת לשידור בערוץ הופ. הקרנה של החלטורה המוחלטת הזאת על גבי מסך גדול אמורה היתה לשלוח כל הורה שמכבד את עצמו ואת ילדיו לדרוש את כספם בחזרה, אבל הסרט הצליח מספיק כדי שסרט ההמשך, העלוב באותה מידה, יוקרן גם הוא בארץ בקיץ שלאחר מכן.
גם השנה צפוי, ככל הנראה, ייבול מרשים של סרטי אנימציה גרועים במיוחד. מבט על הקדימון של "ג'לי טרזן" בלבד מספיק כדי לפסוק שמדובר באחד מהסרטים המכוערים שהוקרנו כאן אי פעם. לקידום הסרט מסייע, כמקובל, גם ליהוק אופורטוניסטי: את הקולות בסרט מספקים - מתגאה הפוסטר - "איתי שגב ובתו אורי". אף אחד אפילו לא מעמיד פנים שהמדובבים נבחרים בזכות כשרונם או התאמתם לתפקיד; הם נבחרים לפי מידת החשיפה שזכו לה בריאליטי הגדול האחרון. איכות לא מהווה שיקול.
סרטי האנימציה הזולים הם מוצר מסחרי, כזה שמצליח ונמכר. אין מה לעשות נגדם: אין שום חוק שאוסר על הפצת סרטים גרועים. מה שאתם, ההורים, כן יכולים לעשות, זה לבחור בקפידה מה אתם רואים. בדיוק כמו שלא הייתם נותנים לילד לאכול כל פיסת זבל שמצאתם ברחוב, לא בהכרח צריך לתת לו לצרוך ג'אנק קולנועי. עוד לפני שאתם יוצאים לקולנוע, בררו איזה סרט אתם הולכים לראות. חפשו את שמות הסרטים באתרי קולנוע בישראל או בגוגל. נסו לברר במה כל אחד מהם עוסק ומה אומרים עליו המבקרים והצופים; ואם אתם לא מצליחים למצוא על סרט כלשהו אף דעה, לטוב או לרע ראו בזה סימן בטוח שאסור לצפות בו. אם תבחרו לצפות בסרטים הראויים לזמנכם, לא רק הילדים שלכם אלא גם אתם עשויים ליהנות. אתם לא באים כדי לסתום לילד את הפה עם שעה וחצי של תמונות מרצדות: אתם באים לראות סרט.
לאיזה סרט אתם מתכננים לקחת את הילדים בחג? ספרו לנו בפייסבוק