כדי לסכם את "פיץ' פרפקט" לא צריך יותר ממילה אחת: "Glee". או לפחות, העונה הראשונה של "Glee". יש לו אותה עלילה, אותם שירים, אותו הומור, אותן דמויות הזויות, אותו טמטום חינני ואותה מידה של מונוסודיום גלוטמט שהופכת אותו לממכר למרות הכל.
בקה (אנה קנדריק) היא סטודנטית חדשה בקולג', מסוג הקולג'ים הקולנועיים שבהם אף אחד אף פעם לא הולך לכיתה. במקום זה, כולם מתעסקים שם בספורט המקומי: א-קפלה. מקהלת הבנות (הטובות והחינניות) ומקהלת הבנים (הרעים, פויה), שתיהן שחקנית מרכזיות בליגת הא-קפלה. כי יש דבר כזה, ליגת א-קפלה. יש תחרות מקומית ותחרות ארצית ותחרות לאומית, כמה "Glee" מצידה. בקה היא כמובן מגניבה מכדי להשתתף בבילוי חנוני כמו לשיר בציבור, מכיוון שזה מפריע לה לעשות חיקויים של קריסטן סטיוארט ב"דמדומים", אבל אחרי שכשרון השירה שלה מתגלה במקרה כשהיא שרה במקלחת (במקלחת! קחו רגע כדי להתאושש מהמקוריות המדהימה של המהלך העלילתי הזה), היא משתכנעת להצטרף. ויש גם אהוב פוטנציאלי בלהקה המתחרה, מנהיגת להקה עם טעם מוזיקלי שמרני שבקה המרדנית מתעמתת איתה, איזה אבא שאפשר לריב ואז להתפייס איתו, והמון המון דמויות אחרות, כל אחת עם עלילת המשנה הייצוגית שלה.
מהרגע הראשון שבו אחת הדמויות מוציאה מפיה משפט שאינו מוזיקלי, ברור שהתסריט של "פיץ' פרפקט" לא הולך לתאמץ. זאת ערימה עצומה של קלישאות ארוזות מראש, שאפילו לא מבוצעות עם שכנוע עצמי: הטקסטים מציגים אותן באופן הישיר ביותר האפשרי, בלי לבזבז זמן על דברים כמו אמינות. צפייה בחמש הדקות הראשונות תספיק לכם כדי לדעת בדיוק איך הסרט ימשיך ואיך הוא יסתיים.
התירוץ, בסרט מוזיקלי, הוא בדרך כלל השירים. אז כן, הסרט מלא בביצועים ווקאליים לשירי פופ עם העמדה יצירתית, אבל גם החלק הזה בעייתי. הבעיה הראשונה היא שאף אחד לא שר בסרט. א-קפלה אמורה להיות המוזיקה הכי טבעית והכי אנפלאגד בעולם, אבל במקום להישמע טבעי ואמיתי, הפסקול נשמע כמו משהו שהוקלט באולפן, ככל הנראה על ידי זמרים וזמרות שמעולם לא שהו יחד באותו חדר, ואז הונדס ומוקסס היטב. אפילו לרגע אחד לא נראה כאילו הקולות שאנחנו שומעים באמת יוצאים לשחקניות מתוך הפה, והן לא ממש מתאמצות להוכיח אחרת - לא תמיד הן אפילו טורחות לעשות עם השפתיים. הבעיה הקשה עוד יותר היא שיש להן טעם מוזיקלי נורא. הסרט מתחנף לקהל באמצעות לקט של להיטי טופ 10 אמריקאים מהשנים האחרונות, שכנראה לא ייחקקו בהיכל הנצח כשנות השיא של הפופ. בתור היפסטרית מוזיקלית שעובדת בתחנת רדיו, אפשר היה לצפות מבקה שההשכלה המוזיקלית שלה תרחיק טיפה מעבר לדייויד גואטה וברונו מארס. לא חייבים לשיר הגבעטרון וגם לא פינק פלויד, אבל רבאק, אפילו איזה קולדפליי היה מתקבל בברכה. אי לכך ובהתאם לזאת, מכל בחינה אובייקטיבית, יש להכריז ש"פיץ' פרפקט" הוא מוצר קולנועי נחות ואין לצפות בו בשום אופן. יש רק בעיה אחת: העובדה המעצבנת שהוא ממש כיפי.
כמו סרטי הקצפת נטולי הערך התזונתי הכי טובים, הסרט מתעקש להיות מהנה למרות ודווקא כשהוא ממש מטופש. הסיפור דבילי, אבל מאוכלס בכל כך הרבה דמויות קיצוניות ומצחיקות שלפחות אחת מהן בוודאי תגרום לכם לחייך. התסריטאית קיי קנון ("רוק 30") מודעת לכך שהסרט מתרחש בעולם פנטזיה שלא דומה למציאות בשום צורה, ולכן מרשה לעצמה להתפרע עד הסוף, כולל כמה רגעים שמגיעים לכדי ביזאריות לשמה. יש אנשים שבשבילם הדמות המצחיקה ביותר תהיה אנה קאמפ (האישה עם השם הכי ראוי מאז האצן ברי צקלה) בתפקיד מנהיגת הלהקה הקפדנית והלחוצה, ורבים אחרים יעדיפו את רבל ווילסון בתור איימי השמנה (זה השם), שלוקחת את כל הסטריאוטיפים על בחורות שמנות חסרות בטחון עצמי ועושה בדיוק את ההיפך. אבל אף אחת מהן לא מפילה מצחוק כמו האנה מיי לי, בתפקיד זמרת אסיאתית בעלת קול כמעט בלתי נשמע (איך בדיוק היא עברה את האודישנים? שאלה שהסרט לא מספק לה שום תשובה) שבלי אזהרה מכניסה לסרט קליל הבלחות של הומור שחור משחור.
אוקיי, אולי מילה אחת לא מספיקה כדי לתאר את "פיץ' פרפקט". צריך שתיים: גילטי פלז'ר.
ראיון עם אנה קנדריק, כוכבת "פיץ' פרפקט"
מה חשבתם על "פיץ' פרפקט"? ספרו לנו בפייסבוק