הרולינג סטונז הוציאו אוסף חדש לרגל חגיגות 50 שנה לקיומים, אבל לפני שמתייחסים אליו, חשוב לשים לב לכמה מספרים:
1. הרולינג סטונז שחררו במהלך 50 שנות הפעילות שלהם כלהקת הרוק הגדולה בעולם (תואר שהם פחות או יותר העניקו לעצמם) 29 אלבומי אולפן, האחרון שבהם בשנת 2005.
2. במהלך אותה תקופה הוציאה הלהקה לא פחות מ-32 אלבומי אוסף/הוצאות מורחבות/קטעים גנוזים/פירורים נדירים.
3. בין האוסף החדש "!GRRR" לבין קודמו באורגיית האוספים הגדולה הזו הספיקה הלהקה להוציא אלבום אחד, "A Bigger Bang". שיר אחד בלבד מתוכו נכנס לאוסף.
כל אלה מובילים למסקנה מתבקשת אחת - "!GRRR" הוא, בהגדרה, מיותר. מלא עד להתפקע בכמה משירי הרוקנ'רול הטובים ביותר שנכתבו אי פעם ובכל זאת, מיותר. אפשר אולי לטעון שעבור להקה שתמיד הצטיינה יותר בסינגלים מופלאים מאשר באלבומים שלמים, המסגרת הזו של אוסף היא המחמיאה ביותר, אך עדיין נדרשת מערכת שיקולים עסקית קרה במיוחד כדי שלהקה תגיע למצב בו היא מתהדרת ביותר אלבומי אוסף והוצאות מיוחדות מיצירות מקוריות. וכך, עשור אחרי שהסטונז חגגו 40 עם דפיקת קופה חגיגית בצורת אוסף של ארבעים להיטים, הנה הם מציינים חמישים עגול עם אוסף של, ניחשתם נכון, חמישים קטעים. הדיסק הכפול מהסיבוב הקודם התנפח למשולש, כאשר המעריץ שמעוניין לשדרג למרובע יוכל לעשות זאת על ידי רכישת גרסת הסופר דלוקס בתוספת מחיר רחוקה מסמלית. איפשהו בדרך, הרולינג סטונז הפכו מלהקה לוהטת לקונצרן קר.
עבור כל מי שלא ביקר בעבר במפעל האריזה מחדש הנרחב של הסטונז, "!GRRR" הוא מארז מוצלח וממצה. בניגוד לאוסף הקודם "40 Licks", הסדר הכרונולוגי של האלבום עוזר להבין טוב יותר את סדר הגודל של המסע שעשו הסטונז בגלגוליהם השונים כל הדרך מהרית'ם אנד בלוז הבסיסי של תחילת שנות ה-60, דרך הריצה המבריקה שלהם במעלה האולימפוס של הרוק עד אמצע שנות ה-70, הניסיונות לצבוע מחדש את ההדוניזם שלהם בקצת דיסקו וצבעי פסטל עבור ילדי שנות ה-80 ועד הקיום הנוכחי שלהם כזקני שבט ומכונות מזומנים משומנות היטב.
קיים מספר לא מבוטל של פנינים חבויות בתחילת הדיסק הראשון כמו הקאברים האנרגטיים ל"Not Fade Away" ו"Little Red Rooster" הבלוזי, וגם בדיסק השלישי אפשר לגלות כמה קטעים שמזכירים מדוע אסור לבטל לחלוטין את פועלה המאוחר של הלהקה, אבל העניינים מתחממים באמת מאמצע הדיסק הראשון ועד סוף השני. רצף השירים הזה שמשקף את שיאה של עקומת הפעמון האיכותית של הסטונז הוא גם זה שמבטל בקלות כל תלונה על מיחזור יתר, לפחות בזמן שהוא מתנגן. למה למכור שוב ושוב שירים כמו "Satisfaction", "Paint It Black" ,"Brown Sugar" ,"Sympathy For The Devil" ,"Gimme Shelter" ו"You Cant Always Get What You Want"? כי יש מי שימשיך לקנות אותם, וכי מי שכתב אותם הרוויח ביושר את הזכות לעשוק את המעריצים כמה שהוא רק רוצה עמוק לתוך הגיל השלישי.
"!GRRR" מסתיים בשני שירים חדשים לגמרי שמוכיחים ("Doom And Gloom" במיוחד) שגם אם אין לסטונז שום דבר חדש להציע, הם עדיין יכולים לגייס מדי פעם מספיק כוחות כדי להוכיח שהם עוד חלק ממשחק הרוקנ'רול הזה. עם כמה ריפים משכנעים למדי של קית' ריצ'ארדס, חטיבת הקצב המהודקת של צ'ארלי ווטס ורוני ווד וביצוע קולי נוכח במיוחד של מיק ג'אגר, אפשר כמעט למצמץ ולהאמין שעוד אכפת להם. יש בדיחה ישנה שאומרת שאחרי האפוקליפסה, כל מה שישרוד הם המקקים וקית' ריצ'ארדס. כמה ימים לפני סוף העולם המובטח נראה שצריך רק להחליף "מקקים" ב"אוספים" כדי להפוך אותה לתחזית סבירה לחלוטין.
מה אתם חשבתם על אלבום האוסף של הרולינג סטונז?