ההופעה של מארק לאנגן בבארבי: קצת כמו להאזין לאלבום

למארק לאנגן יש קול שמשלב את האיכויות של טום ווייטס וג'וני קאש, אבל לא את הכריזמה הבימתית שלהם. עדיין, ההופעה שלו בבארבי הזכירה שהוא תמיד יהיה שם בשבילנו, וטוב שכך

  • מארק לאנגן
מני אבירם

רצה הגורל ומארק לאנגן הוא האמן שראיתי הכי הרבה פעמים בהופעות. ההיסטוריה המשותפת שלנו, חישבתי השבוע, תכף סוגרת 20 שנה. היא התחילה בינואר 1993 עם הופעה של סקרימינג טריז במועדון המארקי בלונדון. חודש אחר כך, באותה העיר ובערב שלא אשכח לעולם, הם חיממו את אליס אין צ'יינז בפורום. במרץ 1997 הלכתי לראות אותם בעיר הקודש סיאטל, ביתם המקורי. אחר כך היתה הפסקה ארוכה ואז התחיל הרומן המתמשך של לאנגן עם ישראל. בפעם הראשונה שזה קרה, באוגוסט 2006, הוא הגיע לפה עם הטוויילייט סינגרז של גרג דולי. התלוויתי אליהם בביקור הזה לא כעיתונאי, אלא כחבר של המפיק שהביא אותם, ואני זוכר שניסיתי לדובב אותו באיזה לילה בשסק. הוא היה קשוב ומנומס, ובעיקר מסוגר. חשבתי שאולי הוא קצת שמח – בדרכו העצורה – מזה שדווקא באיזה בר בתל אביב מישהו מכריח אותו להיזכר בגרסת הניינטיז שלו ומזכיר לו ערבים שהוא עצמו כנראה שכח. אולי טעיתי.

טוב לדעת (מקודם)

לחצן העזרה הראשונה שמלווה בכל מקום וזמן - ומציל חיים

לכתבה המלאה
בעיקר מסוגר. מארק לאנגן בבארבי (צילום: נמרוד סונדרס)

לאנגן אף פעם לא היה גיבור כמו כמה דמויות אחרות שתרמו למהפכה ההיא בתחילת שנות התשעים. אבל איכשהו, הוא תמיד היה שם, מלווה מהצד. או לבד, או בתור הקול הזה שכולם רוצים שיהיה שם בפרויקטים שלהם – ממאד סיזן, דרך קווינז אוף דה סטונאייג' והעבודה עם איזובל קמבל וסולסייוורז, ועד כמובן שיתוף הפעולה המתמשך עם דולי. קול נדיר, בלתי נגמר, אחד הקולות הכי גדולים של דורו שאף פעם לא באמת זכה בהכרה ככזה. אולי גם כי במקרה שלו באמת הקול הוא הכל, ובעולם של היום זה לא תמיד מספיק. לאנגן הוא מקרה נדיר שבו המוזיקה היא היא הדבר המרכזי, ולא הפרסונה והרכילות. מי שירצה לשפוך אור על דמותו יצליח לעשות זאת בעזרת חיפוש לא מסובך מדי בגוגל, שם ימצא עדויות מפתיעות של חבריו, ביניהם דאף מקאגן, ג'וש הום ודולי; אבל מבחינתי דמותו היא עדיין חידה. בסופו של יום הוא שרד את ההתמכרויות המאד קשות בהן נלחם, וכנראה שבשילוב של אופי מיוחד והרבה מזל, ניצל מהגורל שחיכה לחבריו הטובים קורט קוביין וליין סטיילי. מספיקה רק הידיעה הזאת כדי לטעון את המילים שלו בעוצמות מצמררות, ואת הרוקנרול שלו במשמעות.

את כל החבילה הזאת הוא הביא אתמול לבארבי, בתפאורה חורפית מושלמת, להופעה בצלמו: הר געש שלא רוצה להתפרץ, מבחירה. ענק מבויש שבמשך כשעה ועשרים ו-18 שירים לא זז סנטימטר - והכוונה היא באופן מילולי - מהמיקרופון שלו. לא זז. מדי פעם עשה איזו תנועה עם הכתף, מדי פעם חייך, מדי פעם זרק תודה. רצית לחבק אותו ולהגיד לו שהכל בסדר. הוא שילוב – לא רק ווקאלי – בין טום ווייטס וג'וני קאש, אבל מינוס הכריזמה הבימתית שלהם. אין לו כזאת. צריך להיות מאוהב במוזיקה שלו כדי ליהנות בהופעה של לאנגן, כי עם יד על הלב, זה לא מאוד שונה, להוציא את הנוכחות שלו באותו חלל איתך, מלשמוע את האלבומים שלו באוזניות. מי שחש את הרגשות האלו קיבל בבארבי את מה שהוא שילם עבורו. מגובה בהרכב של נגנים בלגיים שעשה את מלאכתו נאמנה, בעיקר הגיטריסט המדהים שנראה כמו שילוב של נאקי תומפסון ופולי גולטיירי, לאנגן ניגן בעיקר שירים מאלבומו האחרון, "Blues Funeral" שיצא השנה, עוד כמה מBubblegum"" קודמו וכמה קאברים, כולל לקווינז אוף דה סטונאייג' בהדרן. ההיילייטס, לטעמי, היו "Sleep with Me" החותך והחד משמעי, "One Hundred Days", אחד משירי הקריז הגדולים שנכתבו וזה שג'וש הום אומר שמסוגל לפרק אותו בכל פעם מחדש, ו"Ode to Sad Disco", מהיחידים שגרמו לקהל באמת לזוז והזכיר את הרומן האלקטרוני המתמשך של לאנגן.

לא זז מהמיקרופון. מארק לאנגן בבארבי (צילום: נמרוד סונדרס)

וזהו. לאנגן ירד מהבמה, ונגמר. אין באמת תופעות לוואי, אין מנגנון השהיה שישתחרר בימים הקרובים כמו אחרי ההופעות שדולי נתן כאן, חלקן עם לאנגן עצמו. אבל יש בבית את האלבומים שלו, מכל הזמנים, אפלים, יפיפיים, עמוקים, עוטפים, אלבומים שתמיד יהיו שם. כמוהו.

מה אתם חשבתם על ההופעה? דברו על זה בפייסבוק

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully