אנחנו מודדים קומדיה ביכולת שלה לגרום לנו לצחוק, לצחוק בקול רם, לעשות שנשכח לרגע את היום הקשה, או השבוע הקשה; החיים הקשים. "גרום להם לצחוק", כמו בשיר המפורסם מ"שיר אשיר בגשם" וזה כל הסוד. לא חשוב אם זה בהחלקה על בננה, מצלמה נסתרת או חיקוי פוליטיקאים העיקר שהסרעפת תרעד. העיקרון הבסיסי של סחר החליפין בין הקומדיה לקהל שלה עובד על "לא צחוקים לא כסף". זה אולי נכון, אבל עדיין בסיסי, וגם משטח את כל הקומדיה לכדי מקשה אחת.
"המשרד" היא בהחלט לא מצחיקה עד כאב סרעפת. אם הצחוק יפה לבריאות, אזי שב"המשרד" במקורה הבריטי, (פחות מזה בעיבוד האמריקאי), ולגמרי בגרסה הישראלית שמופקד עליה עוזי וייל אין בה בריאות; יותר מזה יש בה החצנה של המחלה שהיא החברה האנושית המודרנית. הכיעור, הניכור, האופורטוניזם, הכוחנות, הניצול, האטימות כל אלו נמצאים עמוק ב- DNA של "המשרד"; גלויים מספיק בשביל שנבחין בהם, קרובים מספיק כדי שלא נוכל לצחוק בקול רם.
החלטה אמיצה, ולא מובנת מאליה נעשתה בעיבוד "המשרד" בגרסתה הישראלית; אחרי שחרור הכבלים של תנאי החוזה השונים של ריקי ג'רווייס, יוצר "המשרד" הבריטי הפליגה לדרכה העצמאית פחות או יותר "המשרד" הישראלית, והדגימה איך מעבדים מבלי לאבד. התשובה היא פשוטה ומסובכת בו זמנית לא מנסים להיות "כמו". ברור מאליו שדמותו של אבי משולם (דביר בנדק), מבוססת על זו של ריקי ג'רווייס, כמו גם הדמויות של יריב (מעין בלום), יוסי (אלדד פריבס), דנה (מלי לוי) ועוד אחרות ששאבו את קווי אופיין מסדרת האם. ועדיין "המשרד" היא ישראלית, ישראלית כמו פלאפל, כמו מערכת הבחירות הנוכחית, כמו שירותרום ו"קולה של אמא".
"המשרד" תבלבל את הצופים גם בעונה הזו, הבלבול הזה שגורם לך לגרד את הקודקוד במבוכה כי לא ברור האם הבדיחה היא בעצם על חשבונך. ובכן הבדיחה היא עלינו, כולנו. אבי משולם הוא הבוס המביך, המגושם, השקרן והעצלן והוא מהווה אולי את הדוגמא הכי קיצונית בפייפר דיפו, מלבד דמותו של יריב שכל מהותו היא להיות הזנב הביזארי לבוס הטיפש. אבל למעשה כל אחת מהדמויות היא עוד חלק מייצג בפאזל המורכב, הסתור והמבאס שהוא הישראליות. כשהם לא גזענים, הם אפאטיים לרוע ולצרות אופקים, כשהם לא דורכים על גופות כדי להתקדם, הם בינוניים במחשבתם. גם הדמויות ה"נורמליות" והחביבות יותר, כושלות בניסיון שלהן לקיים חיים מאושרים או מלאים.
"המשרד" היא יותר מגבת רטובה לפנים מכל דבר אחר היא מזכירה במהות שלה את הקומדיה המפוכחת והמרירה שעושה לואי סי.קיי, ואת הסדרה הפחות נחגגת אבל המבריקה של ריקי ג'רווייס "ניצבים". במקום להצחיק בקול גדול, היא מדגדגת את המוח עד שיתעטש לכדי הבנה כלשהי. מלבד ההומור שכן יש בה כמובן, יש ב"המשרד" גם עצב, ובדידות, ועגמומיות. נדמה שאולי יותר מבשאר גרסותיה דוברות האנגלית; אולי זה רק נדמה כיוון שמה שקרוב יותר פוצע עמוק יותר. לפעמים צדדיה המדכאים פועלים כמו טיפת המלח שמדגישה את השוקולד, לפעמים נשארים רק עם הטעם הנורא בפה מבלי להצליח להיפטר ממנו.
"המשרד" תרגיז, ותעצבן, ותתנשא ותתיימר, וטוב שכך. טוב כיוון שאין רבות כמוה בנוף הטלוויזיה הישראלית, ומכיוון שהיא פותחת אפשרויות חדשות למחשבה על מהי בכלל קומדיה. עוד מוקדם לחגוג את מות הסיטקומים ואירועים מצערים כמו "צחוק מהעבודה", אבל יש ב"המשרד" הישראלית כדי לזרז במשהו את הגסיסה של קומדיות האין-מוח, אלו שנוצרו לעצלני גיחי. אז לפחות בינתיים קבלו את הקומדיה העצובה מכולן.
מה אתם חשבתם על העונה החדשה של "המשרד"? ספרו לנו בפייסבוק
כך לא תשניאו את עצמכם על הקולגות - הכללים להתנהלות במשרד
דביר בנדק: "לא היתה לי אהדה כזו ברחוב מימיי"