אפשר לסכם את זה, אפשר היה כבר לדעת את זה קודם לכן טלוויזית הריאליטי קלקלה אותנו. לאו דווקא רק באופן המוסרי המובן מאליו, זה שלפיו היא סוחרת בחייהם הפרטיים של בני אדם כדי למכור לנו פרסומות ולהם את מה שנדמה להם שהוא חלום חייהם. לא, טלוויזית הריאליטי קלקלה אותנו כי כבר קשה לנו לזהות קול טוב כשהוא לא מצופה בסיפור חיים קורע לב; בלתי אפשרי לנו לטעום מנה טעימה מבלי לחפש בה את עקבות תיבול דמעות השכול. כמעט מפתיע שלא כל סינגל שיוצא מגיע עם קומוניקט יח"צ שמפרט את לו"ז כל האסונות שפקדו את הזמר, שבתפריטי מסעדות לא מודפסות לצד מנת היום גם תוצאות בדיקות הדם המדאיגות של השף.
כשמגיעים לפתיחת העונה השנייה של "The Voice" נדמה שבכלל לא עבר זמן מסוף העונה הקודמת לזו הנוכחית. היא החליקה בטבעיות בחזרה אל לוח השידורים, כאילו היתה כאן תמיד. בין שלל הריאליטי המזמרים, "The Voice" היא אולי הישירה ביותר. כן, יש בה את תו התקן המתבקש ומעורר הקבס של הסיפור העצובי, והלא רלוונטי בשום צורה לקריירת השירה שהמתמודדים רוצים לפתח. אבל כשזה מגיע אל האודישן עצמו, אולי בשל העובדה ש"The Voice" בנויה לכאורה על עיקרון טוהר המקצוע, אין לשופטים המון סבלנות לבחוש שוב בתוך קורות החיים של המתמודדים. וטוב שכך.
כי בסופו של דבר - מהו ריאליטי כשרונות אם לא ראיון העבודה הפומבי ביותר שאפשר לקיים? אין מה להיתמם, בדרך כלל יעלה ערכו של הריאליטי על פני ערך הכישרון. אנחנו כבר כל כך רגילים לזה, שהסטנדרט הכפול והפער בין מה שמוצהר בתוכנית ובין מה שקורה בשטח הוא חלק ממוטיב הציפייה-אכזבה-התרה-קתרזיס של הצופים, שנדמה שהפסקנו לצפות למשהו בכלל. אבל ב"The Voice" מגיעים אל העיקר די מהר, והמנטורים הגיעו אל העונה הנוכחית עם סכין בין השיניים. ואפשר אפילו להאמין במידה כזו או אחרת שהם הגיעו כדי לעבוד. לא לדפוק כרטיס, אלא לעבוד במקצוע שלהם ממש.
אביב גפן עדיין עושה בית ספר לטלוויזיה לשאר השופטים, והם מאוימים מספיק כדי להזדקף בכסא וליישר קו. הוא אכזרי, חד וכן. את הלינץ' הזעיר שהוא ערך ללוסיל בלקרמן היא לא תשכח; מצד שני אפשר להאמין שכך ממש מתנהלת תעשיית המוזיקה. בלי כחל וסרק, בלי דבש דביק ניגר, בלי דמעות בעיניים מכל ביצוע בינוני שמדבר על אמא או אבא. בהתאמה לקו הנון-בולשיט שלו, יצא אביב גפן מתוכנית האודישנים הראשונה בלי אף מתמודד לנבחרת שלו - יהיה מעניין. שרית חדד הצהירה לפני התוכנית שהיא תשקיע עצמה בגילוי כשרונות חדשים ובוסריים, אבל משהו בטלוויזיוניות של "The Voice" עדיין משבש את האינסטינקטים שלה, ואין בקתלין רייטר זוכת העונה הקודמת כדי לשנות את זה. שלומי שבת התחייב להיות מחוספס יותר, אבהי ומגונן פחות. הוא אמנם לא עשה שום טעות פאטאלית בבחירת המתמודדים שלו, והוא פחות ממהר להתחייב מאשר בעונה הקודמת. אבל בינתיים נראה שהמשימה קשה עליו, והרוך הטבעי שלו זולג החוצה.
השילוב החדש והדו ראשי של שלומי ברכה ויובל בנאי משונה. מבלי להתגעגע אפילו לרגע לרמי קלינשטין ולאובר-אקטינג המצמרר שלו בעונה הקודמת, בנאי וברכה נראים כמו דגי ים שהושלכו למים מתוקים. בנאי מפרפר, וברכה שותק. אפשר לקוות שיתרגלו, אבל התאומים הסיאמיים שחולקים כסא אחד, עדיין מתפקדים כמו יצור כלאיים לא ברור. הם ייאלצו להיות יותר תקשורתיים, פחות קפריזיים, ובאופן כללי להבין שמעכשיו הם מתעסקים עם דור שחלק גדול ממנו לא ידע את משינה.
"The Voice" לא שוברת את חוקי הריאליטי היא מנצלת ומנוצלת בו זמנית. היא עורכת פנימה את שיר הגעגועים בדיוק כשהמתמודדת היפה מוכרת את סיפור החיים קורע הלב שלה. אפשר רק לקוות שהיום כאשר מגיעים מועמדים לתוכנית ריאליטי הם יודעים לאיזה סוג של גוב אריות הם נכנסים ומה המחיר שישלמו. לכל הפחות, בגלל הרכב השופטים הלא דביק והלא סחטני שלה, נדמה שהיא פחות צינית בתוצאה הסופית. קצת יותר כנה. אם סופרים בנקודות ל"כוכב נולד", וגם ל"אייל גולן קורא לך" המשודרת במפגיע מולה, יש חשבון נפש לעשות.
מה אתם חשבתם על "דה וויס"? ספרו לנו בפייסבוק
צפו: מאחורי הקלעים של העונה החדשה של "The Voice"