האהבה היא כמו כוס תה חם. אם תשתו אותה מהר תיכוו בלשון, אם תחכו יותר מדי היא תתקרר. האהבה היא כמו אייפון, הבטריה תמיד נגמרת בדיוק כשאתם צריכים לומר משהו חשוב ואז צריך לחפש שקע. האהבה היא כמו תמנון, חיה במצולות העמוקים ביותר של הלב, תופסת ולופתת אותך בלי אזהרה, ויפנים אוהבים לאכול אותה בלי לבשל. האהבה היא כמו פיתה עם זעתר, יש לה ירוק כזה מלמעלה. אם חשבתם שאלה תובנות עמוקות ומעוררות מחשבה, לכו ל"המדריך לאהבה" ותקבלו עוד המון.
האמת היא שהאהבה היא כמו סרט גרוע במיוחד: מפתה אותך, מטעה אותך ואז משאירה אותך לבהות במשך יותר משעתיים ברצף קלישאות שהיה מביך סופרות של רומנים רומנטיים. הפוסטרים של "המדריך לאהבה" זוכרים לספר לנו שזהו סרט "בכיכובם של רוברט דה נירו ומוניקה בלוצ'י", אבל שוכחים באופן נח להזכיר כמה פרטים אחרים - למשל, ששמו המקורי של הסרט הוא "המדריך לאהבה 3", מכיוון שהיו שניים לפניו שלא הוקרנו בארץ; או שזוהי למעשה אנתולוגיה של שלושה סרטים קצרים, וששני הכוכבים הגדולים משתתפים רק באחד מהם.
זו, אגב, לא הפעם הראשונה השנה שבה המפיצים בארץ ובאופן יותר ספציפי, סרטי שובל מנסים למכור לכם סלט ירקות בתור עגבניה. מוקדם יותר השנה יצא בארץ הסרט הצרפתי "אמנות הבגידה", שעל הפוסטר שלו התנוססה השורה "מהבמאי זוכה האוסקר והשחקן זוכה האוסקר של 'הארטיסט'", בלי שום אזכור לכך שמדובר באוסף של שמונה סרטונים, שרק אחד מהם נעשה על ידי צוות הארטיסטים.
אבל הבעיה האמיתית של "המדריך לאהבה 3" היא לא המחסור בדה נירו או ריבוי הסיפורים הבעיה היא שהסיפורים הקיימים כל כך עלובים. שני הראשונים מבוססים על קלישאה עלילתית הוליוודית שחוקה עד אבק: איש העסקים השאפתן מהעיר הגדולה שנשלח אל כפר קטן וציורי ומתאהב בתושביו, ואיש התקשורת שחווה סטוץ עם אישה שמתגלה כסטוקרית מטורפת. הסרט לא ממריא אפילו מילימטר מעל לקלישאות החבוטות האלה: הדמויות בסיסיות לגמרי, העלילות חסרות היגיון, וכוכב הסיפור השני, קרלו ורדונה, הוא שחקן מזעזע ברמה נדירה.
הסיפור השלישי זה שבו משתתפים דה נירו ובלוצ'י הוא אולי הגרוע מכולם, כי אין בו בעצם סיפור. יש איש זקן אחד, והבת של השוער בבניין שבו הוא גר, והם מתאהבים, או לפחות ככה הסרט רוצה שנחשוב. דה נירו, שיחגוג 70 באוגוסט הקרוב, ובלוצ'י, שמגלמת (לפי דברי הדמות שלה בסרט) בת 40, הם זוג. לא שזיווגים כאלה לא יכולים לקרות, אבל צריך לעבוד מאוד קשה כדי לגרום להם להיראות אמינים. "המדריך לאהבה" לא עובד קשה. הוא לא עובד בכלל. על כימיה בכלל אין מה לדבר: בחיבור בין דה נירו לבלוצ'י אין טיפה של הגיון בסיסי. הסרט לא מציע ולו סיבה סבירה אחת שעשויה לגרום למוניקה בלוצ'י, אחת הנשים הסקסיות בעולם על פי דירוג חסר פניות של מגזיני גברים בכל העולם, לפזול אפילו בטעות לכיוון החתיאר הזה. ההסבר הסביר ביותר הוא שדה נירו גויס לסרט אחרי שהתסריט, שהועיד את התפקיד לשחקן צעיר יותר, היה כבר גמור.
אז מה באמת עושה פה רוברט דה נירו, בעצם? כנראה מה שהוא עשה ב"יחידת עילית", "סטון", "כריסטמס בניו יורק", "רוקי ובולווינקל" ו"רצח מוצדק": מרוויח את המשכורת שלו. דה נירו היה פעם שחקן גדול, ויכול להיות שהוא עדיין כזה (השמועות אומרות שב"אופטימיות היא שם המשחק", שיגיע לארץ בקרוב, הוא עושה תפקיד מעולה), אבל בררן הוא לא. בעשור האחרון הוא הופיע בהרבה תפקידים זניחים, טפשיים ואפילו משפילים, ולא נראה שזה מטריד אותו כל עוד המשכורת מגיעה בזמן. האיש כיכב ב"פגוש את הפוקרס הקטנים", ונמוך יותר מזה קשה מאוד לרדת.
דה נירו או לא דה נירו, אין שום סיבה ש"המדריך לאהבה" יתפוס אולמות קולנוע שבהם היה יכול להיות מוקרן סרט סביר יותר, ובטח שאין לכם שום סיבה לראות אותו.
מה חשבתם על "המדריך לאהבה"? ספרו לנו בפייסבוק