הכהונה של יובל בנאי ושלומי ברכה על כס השופטים בעונה החדשה של "The Voice" מעניינת מסיבות מפתיעות: לא משום שהם לא שייכים לפורמט או מפני שעברם ברוק ובמועדונים, אלא רק בגלל ששני שופטים על כיסא אחד נאלצים לקיים את הדיונים שלהם בקול רם, ומאפשרים לנו הצצה למערכת קבלת ההחלטות של המנטור. הנה, למשל, במהלך האודישן של יהודה מימרן, זמר מזרחי (בקושי, האמת) שלא מתאים לכאורה לצמד הרוקרים, לחש בנאי לברכה, רגע לפני הסיבוב המיוחל, "בוא לא נהיה סטריאוטיפים, תלחץ".
הנה לכם "The Voice" בגרסתה הישראלית על רגל אחת בואו לא נהיה סטריאוטיפים. בואו לא נבחר צד. בואו נרכיב קבוצת שופטים שיוצרת איזון סימטרי בין כל "מגזר" בתרבות הישראלית, ובתוך ההרכב המאוזן הזה, ניתן לשופטים עצמם להפעיל מערך של צנזורה עצמית אנטי-סטריאוטיפית שגורמת לרוקר לפרגן למזרחי ולהיפך, והופכת את כולם להכל. הנוכחות של שני מנטורים שמאזנים זה את זה על אותו כיסא היא אולי הקצנה פרועה של הזהירות הזו, אבל האמת היא שזו לא המצאה של "The Voice" - ברכה ובנאי, והתוכנית בכלל, רק מדגימים לנו שוב את העיקרון המנחה של ערוץ 2 מיומו הראשון: האיזון הקדוש, שחונק את הקולות העצמאיים לטובת איזה נקודת אמצע ישראלית דמיונית שכל הקצוות מתכנסים אליה.
השורשים של הקונספט אולי נאצלים, אבל עוד בימי "המעגל" הבראשיתיים הבין דן שילון את הכוח הרייטינגי שיכול להיות למרכוז ולאינטגרציה של הקצוות לשבת אחים צוהלת, ומאז כל פאנל קומי, הרכב של תוכנית ריאליטי או ליינאפ של תוכנית תחקירים בערוץ 2 מקיימים את הכלל הזה. אולי זה לא מקרה ששניים ממנהיגי מפלגות המרכז בבחירות הקרובות הם בוגרי בית הגידול של הערוץ.
מה שאנשים כמו יאיר לפיד, שלי יחימוביץ' וגם ציפי לבני עושים, במובן מסוים, הוא לאמץ אל השדה הפוליטי את הטקטיקה שהפכה את ערוץ 2 לפופולרי. אחרי המחאה החברתית שהכתה גלים בכל שכבות החברה הישראלית בשנה שעברה, בחירות 2012 היו אמורות להיות הרגע הזה שבו חוזרים לדבר על הדברים באמת, בקול רם, בלי בושה; במקום זה, באופן אבסורדי, בזירה התקשורתית הן נראות כמו קרב על מי יצליח להגיד פחות. בזה אחר זה צועדים פוליטיקאים ממחנה המרכז האמורפי אל אולפני הטלוויזיה ומצהירים שאי אפשר להמשיך ככה, שמעמד הביניים קורס, שהפוליטיקה הישנה בגדה בעם ובכל זאת קשה להבין מה הם בעצם רוצים. זה מאזן אימה שמנהיגי אותן מפלגות והתקשורת מרוויחים ממנו במידה שווה אלה גם אלה גורפים את אהדת הציבור בזכות היכולת שלהם להימנע מלקיחת צד; אבל באותו הזמן הוא הופך את הזירה התרבותית, התקשורתית והפוליטית שלנו למקום שבו כל הוויכוחים הם פיקטיביים וריקים, כי בואו לא נהיה סטריאוטיפים. אולי הגיע הזמן שנשאל את עצמנו אם האיזון הקדוש הזה, בפוליטיקה וגם בטלוויזיה, משחק לטובתנו.
מה דעתכם על "The Voice" ישראל? ספרו לנו בפייסבוק