הבחירה בשיר שנה, בטח בשנים האחרונות כשהשפע האינסופי שוטף את הרשת על בלוגיה, רשתותיה החברתיות ויוטיוב, היא מלאכה לא פשוטה. צריך לברור, לנבור ולסנן. צריך להתאפק מלהכניס בחירות שהן פרסונליות לחלוטין. שיר שנה הוא לא העדפה של עורך תרבות, מבקר מוזיקה, הצבעות גולשים או דירוג האזנות/מכירות של שירות כזה או אחר. שיר השנה הוא זה שמלווה אותך בכל מקום, כל הזמן. זה שמתנגן לך בראש ללא הרף גם שעות אחרי הפעם האחרונה שהאזנת לו. זה שפתאום אתה מתחיל לזמזם בקול את הפזמון שלו כמו טמבל.
"Call Me Maybe" של קרלי ריי ג'פסן הוא בדיוק שיר כזה אמנם אין בו הרבה תחכום, חדשנות מוזיקלית או ליריקה מבריקה; אבל יש לו הוק מהפנט, או אם לדייק כל השיר הוא הוק אחרי הוק אחרי הוק אחרי הוק. שלוש דקות ו-20 שניות של שיאים שהפכו ל-360 מיליון צפיות ביוטיוב ומעל 10 מיליון מכירות בפלטפורמות פיזיות ודיגיטליות.
אחרי שקיבל דחיפה מג'סטין ביבר (כי כל קנדה ערבים זה לזה) בליפ דאב חמוד, "Call Me Maybe" הפך לז'אנר משל עצמו בתוך 2012 הצטרפו לחגיגה קייטי פרי, עוגיפלצת מ"רחוב סומסום", אמן האלקטרוניקה דן דיקון, המוזרים שעוד גולשים בצ'טרולט, ישראלים מבאסים, ג'ימי פאלון והרוטס, דונאלד טראמפ ובחורות בביקיני, מעודדות אקראיות ועוד אינספור אנשים שהבינו את גודל המאורע.
מול תחרות התחפושות שליידי גאגא עושה עם עצמה, הפרובוקטיביות של ריהאנה, הפסבדו פרובוקטיביות של קאשה והשעמום המונוטוני של כריסטינה אגילרה, ג'פסן הגישה ב"Call Me Maybe" משב רוח מרענן של נעורים, רומנטיקה וקצת חרמנות: היא הבת של השכן, מהסוג שנעלם מתישהו בסוף שנות התשעים והתחלף בכל מיני פארטי גירלז, ונראה שאין מי שלא רצה לבוא לחגוג במסיבה שלה. אולי חוץ ממי שלא החזיר לה צלצול.
כשמסתכלים על משקל סגולי תקשורתי, על הטמעה בדי אן איי של התרבות הפופולרית, אין אף תופעה (מלבד "גנגנם סטייל" הבלתי נלאה) שחדרה למחזור הדם שלנו השנה כמו הלהיט הקטן של קרלי ריי ג'פסן. הקונצנזוס סביב השיר כל כך מקיף שכבר עכשיו גם הגארדיאן הבריטי גבה המצח וגם MTV הכריזו עליו כשיר השנה שלהם, מתחרים ביניהם על סוג הסופרלטיבים למה שבסופו של דבר הוא מוצר פופ שקצת קשה לבנות עליו תילי תילים של תיאוריות. העובדה ש"Call Me Maybe" לא אומר משהו עמוק על החיים בכרך המודרני ועל שקיעת המערב, כמו שמסכמי שנה כל כך אוהבים, לא גורעת ממעמדו; אבל היא כן מעורר את השאלה האם העובדה שיצירה כזאת כובשת את המרחב התרבותי ומשאירה אחריה אבק היא דבר טוב.
"Call Me Maybe" הוא שיר מטופש. כמה מטופש? בואו נאמר שלירית, "ערב טוב" של ליאור נרקיס לא מתבייש לידו (למען האמת, הם גם קצת דומים). זאת לא ביקורת בסך הכל תיאור מצב. תרבות הפופ אוהבת באופן מסורתי שירים מטופשים, כשלפחות מאז שנות ה-80 הביקורת והעיתונות נוטות ליישר קו עם החיבה הזאת, מתוך השקפה שהפרדה מלאכותית בין תרבות נמוכה וגבוהה זה לא מגניב, ואין דבר יותר כיף ממוזיקה, ובכן, כיפית. שלא תהיה טעות שיר כיפי זה עסק מורכב, שמעטים האמנים שמצליחים לצלוח אותו באלגנטיות של קרלי ריי ג'פסן. עדיין, נדמה כאילו המימד האהבלי ב"Call Me Maybe" הוא חלק אינטגרלי מהקסם שלו, מה שעלול להפוך אותו, לפחות בטווח הקצר, לאחד מתנאי הסף ההכרחיים להצלחה של שיר פופ.
זאת הגזמה פרועה ומיותרת, כמובן, להשליך את הטפשיות של שיר פופ חמוד אחד, מצליח ככל שיהיה, על כל המוזיקה העכשווית מספיק להרחיק שנה קלנדרית אחת אחורה ולגלות שני שירים של אדל, זמרת שכן הביאה איתה בשורה יותר "מתוחכמת" מהסוג הקלאסי, בראש המצעדים ועדיין ראוי לשאול איזו מגמה ג'פסן מסמנת, מה המשמעות הרחבה של הצלחת השיר שלה ולאן הוא לוקח את המוזיקה הפופולרית. לשירים עם משפטי מפתח הוקיים סמי-דביליים במכוון, מהודקים וסוחפים ככל שיהיו, יש נטייה טבעית להוליד גל של חקיינים מבאסים (ראו "יאללה לך הביתה מוטי" בישראל, שיר ראוי בפני עצמו שלמוזיקה המזרחית לקח שנים להתאושש מהנטייה לקופירייטינג אווילי אחריו). "Call Me Maybe" עשה לנו ולעולם את השנה בואו נקווה שלא יהרוס את השנה הבאה.
מה שיר השנה שלכם? דברו על זה בפייסבוק