פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אלבומים במימון הקהל - למי זה טוב? טור אורח של רם אוריון

      הטרנד החדש במוזיקה המקומית הוא גיוס כסף ברשת לצורך הקלטת אלבום, אבל הזמר והמפיק רם אוריון סבור שבמקום לקבץ נדבות, עדיף שאמנים יקליטו בזול וישמרו על הכבוד. טור אורח

      כבר לפחות עשור ידוע לנו שניתן להקליט אלבומים שאנחנו גאים בהם ושעומדים בכל הסטנדרטים והרזולוציות של השוק הרחב בכסף שדומה יותר לשבועיים בלונדון ופחות למשכנתא. אז איך זה שיותר ויותר מוזיקאים עצמאיים מגייסים עשרות אלפי שקלים מהקהל הרחב, באמצעות הרשת, כדי להפיק את האלבום שלהם? יגיד הטוקבקיסט - "מה כואב לאחותך? תמשיך אתה לעשות אלבומים בשקל, ותן לאחרים להוציא מוצר מושקע". ולכאורה, באמת אין בעיה עם תשלום מראש על המוצר שאתה רוצה. הבעיה היא שמה שקורה אצל רוב מגייסי הכספים זה לא מכירה מוקדמת; מכירה מוקדמת זה מה שהבילויים, שלא מתנים את הפקת האלבום הבא בגודל הקופה המצטברת, עושים. אסכולת אתרי גיוס התרומות, לעומת זאת, גורסת שהאלבום לא יופק ללא תקציב נתון שיגויס. מהבחינה הזו מדובר ברגרסיה תודעתית, חזרה לפוזיציה של תלות.

      הבילותרום של הבילויים - לא מציבים תנאים:

      יש שני טיעונים חזקים בעד גיוס כספים מראש: 1. הפקה בסדר גודל שהחזון האומנותי דורש ושהמשאבים הקיימים או סטודיו ביתי לא יכולים לספק, כזו שצריכה להיעשות בסטנדרטים הגבוהים ביותר תוך שימוש במתקנים, הציוד ואנשי המקצוע המשובחים בנמצא. 2. האלבום כבר הופק במלואו ללא תמיכה חיצונית, אבל עכשיו כשרוצים להוציא אותו לשוק ולהתחרות על תשומת לב התקשורת והציבור, יש פרוצדורות כמו גרפיקה, דפוס, הדפסה, הפצה ועבודה עם משרד יחסי ציבור יעיל - הוצאות שאין דרך להוזיל משמעותית או לעקוף באמצעים ביתיים.

      נכון, אין תחליף שווה ערך לאולפן הגדול, לחדרי ההקלטה הייעודיים, לטכנאי הסאונד עם הניסיון והאוזן ולמפיקים שיודעים לספק תוצאה. השאלה היא איפה נגמר הצורך האמיתי ומתחילה הערגה הרומנטית, שלא לומר הפטישיזם, למכשור אולפני יוקרתי. כמו כל מוזיקאי עם דופק גם אני מקבל ויברציות חיוביות כשאומרים לי דברים כמו "זה המיקסר שדייוויד בואי הסניף עליו שורות בזמן הקלטת 'Lust For Life' של איגי פופ". אולפנים עם רצפת עץ צפה, מגברי מנורות ומיקרופונים מהרייך השלישי הם סופר סקסיים, אבל בתכל'ס, רוב או כל הזמן הנגינה שלך תוקלט לתוך מחשב שולחני ותעבור בשלב מוקדם או מאוחר עיבוד בעזרת תוכנות סאונד. קצת כמו בבית. בידיים הנכונות יהיה קשה להבדיל בין ערוץ איכותי שהוקלט עם מספיק תשומת לב על ציוד סביר בסלון לבין אחד שהוקלט באולפן על מיקרופון מוזיאוני.

      יהוא ירון מגייס כסף לאלבום שני:

      בשנת 2001 הקלטתי עם רועי צ'יקי ארד בסטודיו הביתי שלי, שסוף סוף הגיע ליכולות דיגיטליות, את אלבום הבכורה שלו, "סונול". מדובר באלבום ביתי וצנוע בלשון המעטה, אבל אלבום אמיתי. דיסק בחנויות. עלות הפקה וייצור: אפס. קשה להסביר איזו הרגשה נפלאה זאת, לבוגר השיטה הישנה, להיות מתוגמל כבר מהדיסק הראשון שנמכר. צריך לזכור שבשיטת האולפנים הגדולים, בימי החוזים וחברות תקליטים, היה צריך למכור 8000 עותקים פיזיים לפני שמישהו מיוצרי האלבום היה מרוויח שקל. כיום, מכירת אלפי פלסטיקים היא קצת דמיונית עבור רוב המוזיקאים העצמאים, גם אם קאונטר יוטיוב כלשהו שלהם מגיע לשש ספרות. וזו הנקודה - יש ערכים ישנים שרצוי וכדאי לשמור עליהם, אבל אנחנו יכולים להסתדר בלי עלויות אסטרונומיות.

      כמה מהמוזיקאים שאני הכי מעריך בסביבה משתמשים באתרי גיוס התקציבים. אני מאחל להם בכנות את כל ההצלחה וההנאה. אני לא נגדם, רק חושב שמדובר בפתרון שלא מטפל בבעיה - דיספרופורציה בין עלויות ההפקה ובין היכולת של האלבום כמוצר להתמודד עם אותן עלויות. בעייתיות נוספת היא פגיעה במרקם של יחסי אמן קהל. הרעיון הבסיסי של הדינמיקה הזאת הוא שאתה שם את עצמך ואת היצירה שלך על במה, דיסק או קליפ תוך הקרבה מנטלית, פיזית ופיננסית, ומקבל בהתאם את ההערכה, האהבה, התשלום והתהילה על התוצאה האומנותית שאתה מספק - או שלא. יש את כל הדרכים לתמוך במוזיקאים שאתם אוהבים בלי לעשות לאמנים טובה: קנו כרטיסים לכמה שיותר הופעות. תורידו מוזיקה בתשלום. אם אתם עדיין אוהבים אלבומים פיזיים, קנו אותם גם לחברים שלכם. קנו חולצה, סיכה, מדבקה. שתפו את היוטיובים ותהיו המיסיונרים של האלבומים והאמנים שכבר נמצאים שם בחוץ. ככל שזה יקרה יותר, יופקו יותר אלבומים שאתם רוצים לשמוע. פשוט ככה.

      והנה הסרטון של אבי עדאקי, מוזיקאי שכבר גייס את הכסף שהוא זקוק לו:

      ובעניין ההוצאות שאחרי הפקת האלבום: אתרכז ברשותכם בהוצאה ספציפית שהיא בדרך כלל גם הגדולה ביותר - יחסי הציבור. יח"צנות היא חיונית לחלוטין. בלעדיה, הסיכוי שמישהו בכלל ידע שאלבום יצא הם נמוכים מאוד. מדובר בעבודה קשה וכפוית טובה שכמעט אף פעם לא מומלץ שתבוצע על ידי המוזיקאי עצמו. אין גם סיבה שמישהו יעשה אותה בחינם או מאוד בזול. הבעיה היא שהיח"צ של 2012 דומה מדי ליח"צ של 1992 (כן, חוויתי את שניהם).

      קחו לדוגמה את שלב שחרור האלבום שבו מאות עותקים פיזיים נשלחים לרשימת תפוצה בדואר רשום ובידי שליחים, כי זה הסטנדרט, והממוענים יתבאסו אם לא תשלח להם פלסטיק כמו כולם (בינינו, משחקי כבוד נטו). המשמעות היא שעלויות היח"צ הסטנדרטיות כרגע לא קשורות ליכולת המוצר שנמכר לכסות אותן, והן בעיקר תוצאה של שימור סדרי העבודה הישנים בין יח"צנים ואנשי תקשורת. אולי במקום שנייצר מגביות לכיסוי ההוצאה הזו, עדיף שמשרדים או יח"צנים בודדים יבנו חבילת יח"צ יעילה ורזה יותר עבור המוזיקאים העצמאיים - שהם גם הרוב. רוב שבמקום לקושש תרומות, יכול להתחיל לעצב את העשייה שלו בהתאם לעולם האמיתי.

      רם אוריון הוא זמר, יוצר, גיטריסט ומפיק שהיה חבר בין היתר בהרכבים נושאי המגבעת, בתריי זוזיי, נוודי האוכף והפה והטלפיים. אלבום הסולו השני שלו, "האחרון", יצא השנה.

      מה דעתכם על טרנד הקראוד פנדינג? דברו על זה בפייסבוק