פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "עובדה": איתי אנגל חזר מסוריה עם כתבה מרתקת ומקסימה

      איתי אנגל הוא הכתב הכי נועז עם המראה הכי חנוני, וזה כנראה עזר לו מאוד להתחבב על המורדים ולחלץ כתבה אינטימית, אנושית, מפתיעה ומרתקת מהמסע המסוכן שלו לסוריה

      "עובדה": איתי אנגל חזר מסוריה עם כתבה מרתקת ומקסימה

      אם נשים לרגע בצד את הכישורים המקצועיים וההישגים העיתונאיים של איתי אנגל, נוכל להתרכז בתכונה המרכזית שהופכת אותו לדמות טלוויזיונית כה אהובה ומשכנעת: החנוניות שלו. במציאות טלוויזיונית שהרוני דניאלים נותנים בה את הטון, יקום של פרשנים קשוחים ומאצ'ואיסטים שמתחזקים פרסונה אולטרה גברית, הבחור הכי נועז בעולם התקשורת הישראלית הוא דווקא הגל"צניק השחיף עם הקול הדקיק והתסרוקת הלא לגמרי מתקבלת על הדעת, שנראה קצת כמו סולן של הרכב גראג' רוק בריטי נידח במיוחד.

      עובדה (צילום מסך)
      הסטרוקס התקשרו, הם רוצים את השיער שלהם בחזרה. איתי אנגל, מתוך "עובדה"

      אנגל הוא גיק שיק טהור, והעובדה הזאת משחקת, באורח פלא, רק לטובתו: גם אחרי שהטריק שנרשם על שמו בטאבו – לחדור למדינת אויב במשבר ולרוץ לספר לחבר'ה – הפך למשהו שכל כתב תחקירים רוצה לסמן עליו וי לפני גיל 30, במסעות המסוכנים של אנגל יש קסם מיוחד. מדובר במין "איפה וולדו" של המזרח התיכון, נער לבנבן מחוייך שנקלע לסיטואציות מטורפות, ובגלל זה, כשאנגל מדווח מלב הקרבות הוא תמיד מרגיש כמו הנציג האותנטי שלנו בשטח, האיש הפשוט, האנטי-גיבור, שאיכשהו הצליח לגייס יותר אומץ מכל אחד אחר, וחצה את הגבול. ואחרי כל זה, הוא עדיין שומר על הארשת הנונשלטית הזאת של "מה זאת אומרת 'איך הגעתי לסוריה'? עשיתי קונקשן בטורקיה". השילוב הנדיר הזה של תעוזה אינדיאנה ג'ונסית ונבעכיות וודי אלנית הופך אותו לתופעה נדירה.

      אבל לחנוניות של אנגל יש כוח אחר, משמעותי יותר, מאשר החיבה שהיא מעוררת בצופה המצוי, והכוח הזה ניכר מאוד בכתבה שלו מלב סוריה, ששודרה במסגרת "עובדה". החנוניות הזאת מאפשרת לו להתקרב באופן אחר למרואיינים שלו. קצת בדומה ללואי ת'רו, אנגל הוא דמות מספיק לא מאיימת כדי לרכך את המגננות של מורדים סורים בסיטואציה לא פשוטה בכלל, ולגרום להם להכניס אותו הביתה ולדבר בגובה העיניים. הוא אמנם היה זהיר מאוד בשאלות שהציג למרואייניו, אבל גם בלי איזה לחץ כבד על השאלות הקשות, העולם שנגלה בפניו חשף סוריה מערבית להפליא, רהוטה ומרתקת שלא ממש מוכרת לנו מהטלוויזיה, ודאי לא מהטלוויזיה הישראלית.

      עובדה (צילום מסך)
      מורדים מערביים להפליא. מתוך "עובדה"

      כמובן שעלאווי שבחר להילחם לצד המורדים ומספר על העינויים שספג מידי חיילי אסד סיפק רגע טלוויזיוני מרתק; אבל מעניינים לא פחות ממנו היו החייל שערק לצבא המורדים ואימץ תינוק בן שנה וחצי של חבר שנהרג, או צעירי חירבת אל ג'וז שמצטלמים בחיוך על הטנק שכבשו מידי הצבא, וההשוואה החיננית ומאירת העיניים שלהם לקיבוץ דגניה שלנו. האזור הספציפי שבו הצטלמה הכתבה ודאי שיחק כאן תפקיד, אבל כך או כך, במקום לפמפם עוד חצי שעה סטנדרטית של חרדה קיומית, אנגל העדיף להכיר לנו באופן אינטימי את הסורים המודרניים, המתחבטים - אלה שדווקא שאוהבים את ישראל, אפילו את אריק שרון. הוא אולי העיתונאי היחיד בישראל שיכול לנסוע לסוריה בעיצומה של המהפכה, ואז לחזור משם עם כתבה ששם התואר הראשון שנדבק אליה הוא "אנושית" או "מקסימה", ובנוף הטלוויזיוני הרועש וההיסטרי שלנו, זה הישג מרשים במיוחד.

      מנה חשבתם על הכתבה? ספרו לנו בפייסבוק