"יש רופא באולם?" - ראיתי הרבה סרטים שבהם נאמר המשפט הזה, אבל עוד לא יצא לי להיות נוכח במקום שבו הוא נאמר במציאות, עד ההקרנה של "הבלתי אפשרי". אחרי בערך 45 דקות של סרט, נשמעה הקריאה "יש רופא באולם?", והיא לא הגיעה מהמסך. מתברר שאישה באחת השורות האחוריות התעלפה. קמה מהומה קטנה. אנשים התקהלו. הסרט הופסק. קראו לאבטחה. התקשרו לאמבולנס. בסופו של דבר היא התעוררה בריאה ושלמה, והסרט המשיך מהנקודה שבה נפסק.
כבר ראיתי הרבה סרטים, בינהם הרבה סרטי אימה, ואף פעם לא קרה שמישהו התעלף באולם שבו הייתי. אבל אם יש סרט אחד שבו התעלפות היא תגובה מובנת ומתבקשת, זה הסרט הזה.
אולי הסיבה לכך היא שהסרט הזה מגיע בהפתעה. הפוסטרים והטריילרים מבטיחים דרמה משפחתית מרגשת על רקע אקזוטי כלשהו, עם הרבה בכי וחיבוקים ואז אתה מגיע לקולנוע, ומתנפל עליך סרט אימה במלוא מובן המילה. פורמלית, "הבלתי אפשרי" הוא סרט אסון. זה ז'אנר שיש לו כללים מוכרים היטב: בהתחלה מוצגת בפניכם קבוצת דמויות, אנשים מהיישוב, שנקלעים בטעות אל מקום שבו מתרחש אסון גדול ופוטוגני. ואז עשרות ניצבים (מיליונים, אם אתם בסרט של רולנד אמריך) מתים מסביב, בעוד גיבורינו סוחבים בעוז שריטה מעל העין, ובזכות אומץ, חברות אמת, אהבה וכל זה, מצליחים לשרוד עד הסוף הטוב, שבו הם מפונים באמבולנס לבית חולים.
האסון כאן הוא הצונמי שהתרחש בתאילנד ב-2004 (נושא שכבר הוצג בקולנוע, בסצינה מרשימה מאוד בפני עצמה, ב"מכאן והלאה" של קלינט איסטווד). יואן מקגרגור, נעמי ווטס ושלושת ילדיהם מגיעים לנופש במלון מפנק פלוס בריכה על חוף הים בתאילנד. כמה דקות עוברות בהצגת דמויות שטחית, ואז מגיע רעם ביום בהיר. משום מקום, בלי סיבה, בלי אזהרה, הים מתפוצץ.
אם ראיתם סרטי אסונות, תצפו כאן לצילום מגבוה של גלים ממוחשבים שעוברים על פני הנוף, ואז גיבורינו יפציעו מתוך המים כשהם אוחזים בברווז מתנפח או משהו כזה. במקום זה תקבלו את החוויה של שהיה בתוך צונמי: עשרות טונות של מים שמועכים אותך, יורקים אותך ומעיפים כמו בובת סמרטוטים על הרצפה, על עץ, על זכוכית, בלי שלשרירים שלך תהיה השפעה כלשהי על העניין. אין רחמים, אתה לא מקבל הנחה כי אתה דמות ראשית. אתה לא מקבל את השריטה הייצוגית, עושה פרצוף של כאב וממשיך ללכת; חלקים ממך חסרים. וזה כואב. מאוד. וזה לא מפסיק לכאוב. ורגע אחר כך אתה מגלה שמה שהיה עד לפני דקה אתר תיירות שוקק ומלא בג'אנק מסחרי ואנשים בחופש הוא עכשיו נוף פוסט-אפוקליפטי שבו קשה למצוא קיר עומד, שלא לדבר על מורפיום. וגם אם אתה מצליח בסופו של דבר להגיע לבית חולים, זה לא סוף טוב וסדינים לבנים מכאן והלאה: גם אם אתה אבוד ומפוחד וערום וחולה, או אם איבדת אישה או ילד או רגל או את כולם גם יחד, יש עוד מיליון כמוך מסביב. הסבל שלך לא מיוחד. יטפלו בך אם יהיה אפשר, ואם לא - תמות.
ומעל לכל זה מרחפת העובדה שאיש לא מתייחס אליה, אבל אי אפשר להתעלם ממנה: זה קרה סתם. במקרה. האנשים האלה לא נקלעו למלכודת המוות הזאת בגלל ניסוי מדעי שהשתבש או משום שהם לא שעו לאזהרות של הזקן האינדיאני החכם. הם היו שם במקרה כשהעולם החליט להשתגע. חצי השעה הראשונה של הסרט הזה יכולה לגרום לכם להישבע שלא תתקרבו יותר לעולם למרחק של קילומטר מהים.
את החלק המזוויע של הסרט עוברת בעיקר נעמי ווטס הסינמזוכיסטית: משום מה היא כנראה אוהבת לבחור תפקידים שבהם היא סובלת סבל בל-יתואר. והיא יודעת לסבול: כשלנעמי ווטס כואב, גם לך כואב. גם בגלל זה, במהלך הצפייה אפשר כמעט לשמוח על כך שהתסריט לא מדהים, הדמויות לא מאוד מפותחות והסרט כמעט שלא נתן זמן להכיר אותן לפני שהצונאמי הגיע, כי אם אלה היו אנשים שאנחנו מרגישים קשר אליהם, היה קשה עוד יותר לצלוח את מחצית הסרט. אבל גם ככה אנשים בקהל מתעלפים בחצי, ואפשר להבין את זה.
מתברר שזאת היתה בדיוק הנקודה הנכונה לעשות בה הפסקה, כיוון שזאת היתה נקודת השיא של הזוועות שהסרט מציע. החל מאותו רגע, הסרט התחיל להתנהג, איך לומר, יותר כמו סרט. סרט אסונות, על כל המשתמע מכך. זה אומר שהעלילה התחילה להתבסס על צירופי מקרים מאוד לא סבירים, הדמויות עשו בחירות אידיוטיות, והתסריט החלש התחיל להרים ראש ולבלוט במופרכותו יותר מהחוויה האינטנסיבית. כן, הסרט מבוסס על סיפור אמיתי, אבל זה לא תירוץ: בין נפגעי הצונאמי היו מיליוני סיפורים אמיתיים, והתסריטאים בחרו מבין כולם את זה שנראה כמו סרט הוליוודי. במובן מסוים, זאת בהחלט הקלה, וקצת לא נעים להתלונן על כך שסרט שכבר העביר את הדמויות שלו מסע ייסורים שלא ייאמן לא גרם להן לסבול מספיק. אבל אחרי שפתיחת הסרט היתה משהו שונה לגמרי, קצת מאכזב לגלות שאנחנו בכל זאת נמצאים בסיפור מוכר.
בנוסף, כש"הבלתי אפשרי" נותן סוף סוף זמן לקחת קצת אוויר, יש פתאום זמן לחשוב על כמה נושאים אחרים וצורמים - כמו למשל שסרט שמתרחש בתאילנד כמעט ולא כולל תאילנדים, או אנשים אסיאתיים בכלל, וכרגיל אנחנו אמורים להיות חרדים לגורל קומץ קטן של לבנים ולקבל ב"אוי חבל" את מיליוני תושבי העולם השלישי שמתים מסביב. זה צורם במיוחד לאור העובדה שהמשפחה המקורית שעליה מבוסס הסרט היתה בכלל ספרדית. המחשבות האלה כבר נותנות לסרט ריח חזק של גזענות, ואפילו ניצול. חבל מאוד ששיקולים מסחריים פגעו בעוצמה של סרט שבחלקו הוא באמת, פשוטו כמשמעו, מעלף.
מה חשבתם על "הבלתי אפשרי"? דברו על זה בפייסבוק