רק במקרים מעטים מאוד מתהפך הביטוי "זקנתו מביישת את נעוריו", אצל בני אדם, כמו גם אצל תוצרי אמנות. והנה דווקא, בהשאלה לאותה זקנה העונה השנייה, וליתר דיוק פרקיה האחרונים של העונה השנייה של "חטופים", היא זו שמאירה באור חיובי את הסדרה גם בדיעבד. סיום העונה לא מצליח אולי להחליק את כל המהמורות, ליישב את כל הקלישאות ולתקן את הרגעים המעיקים-שלא-באופן-מתוסרט של "חטופים", אבל שלא כבדרך כלל אפשר לומר כי טוב שהיתה העונה הנוספת הזו, וטוב שכל העוסקים במלאכת יצירת הסדרה שינסו מותניים כדי להשיב לסדרה הזו את שמה הטוב ולא רק כטייטל שהצליחו למכור לאמריקאים.
אחרי הבחירה המעט מפוקפקת של העונה הראשונה להפוך את דמותו של עמיאל בן חורין (אסי כהן) למעין רוח רפאים שזכרה רובץ חי-מת על כתפי חבריו פדויי השבי ועל אחותו שמדמיינת את נוכחותו; העונה התקבלה הבחירה המדוייקת לעקוב אחר חייו בשביו שהפך לביתו ושיחקה ביעילות עם השאלה לגבי זהותו. ממש עד לרגעיה האחרונים של הסדרה לא ברור היה האם מדובר במקרה תסמונת סטוקהולם של הזדהות השבוי עם שוביו עד כדי מחיקת זהותו ואימוץ זו שהשאילו לו, או שמדובר בסוכן כפול אמין במיוחד שמתחפר בקרבם של מי שבתזמון הנכון יהפכו ממשפחה לאויבים.
בעוד שקווי העלילה של "חטופים" היו טובים, ורק הלכו והתהדקו ומוצו עד לשיא של שני פרקי הסיום המצוינים, הפער ביניהם ובין הדיאלוגים החיוורים במקרה הטוב והקלישאתיים עד זרא במקרה הרע, רק הלך והחמיר. פרקי תחילת העונה הנוכחית התחלקו באופן לא שוויוני איכותית בין החוויות של פדויי השבי נמרוד קליין (יורם טולדנו) ואורי זך (ישי גולן) שסבלו מדלות דרמטית ומריחה לא סבירה של הכן/לא מערכות יחסים שלהם, ובין החלקים המצמררים והקולעים של תיאור חייו של עמיאל בן חורין שבינתיים התאסלם והפך ליוסוף בקרב מנהיגי ארגון הטרור שחטף אותו.
לא מעט דברים היו מעצבנים ממש ב"חטופים"; בראש ובראשונה - דמויות הנשים כולן היו נודניקיות, חד ממדיות להרגיז, פתטיות, חוזרות על עצמן וככלל הופקדו על הטקסטים הכי דביקים וצפויים. הזנחת הדמויות הנשיות שהחלה בעונה הראשונה לא השתפרה גם בזמן שחלף עד העונה השנייה, והאיומה מכולן היתה דמותה של דנה קליין (יעל איתן), בתו של נמרוד שממש קריינה בגאווה את השריטות הפסיכולוגיות שלה כאילו היתה קלף במשחק "זהה את הסוציופת". גם ריבוי קטעי הפלאשבקים שכבר נטשו את תכליתם המקורית, והפכו להיות פלאשבקים מייסרים עבור הצופים שחזו בהם שוב ושוב ושוב, הפכו כל כך משומשים עד שאיבדו מכוחם האלים והמבהיל.
ועם כל התקלות "חטופים" מצאה לקראת סיומה את המוג'ו שלה. והמוג'ו שלה הוא, ותמיד היה, שלישיית השחקנים הראשיים שלה. אסי כהן, יורם טולדנו וישי גולן החזיקו את הלב של הסדרה הזו על כתפיהם הצנומות, והם אלו שהפכו את הסדרה לברת צפייה גם כשלא הגיעה לה, עד שהתעשתה. הכימיה העדינה והמרגשת של טולדנו וגולן, שהצליחו כבמעשה קסם ליצור ביניהם דינמיקה של יתומים שננטשו על ידי החיים, הקירבה האמינה של השניים, מחוות הגוף והפנים הזעירות, אפילו זווית העין הקופצת ומסגירת העבר הפצוע של גולן, כל אלו הזרימו אל הסדרה את החיים ו(חרדת) המוות שהמילים שלה לא העבירו. אסי כהן מצדו, הזכיר שוב עד כמה הוא ורסטילי כשחקן, וגילם באופן מעורר התפעלות את עמיאל-יוסוף, בשקט מאופק והתמסרות לתפקיד המסובך.
ההשוואה ל"הומלנד" שעונתה השנייה הסתיימה גם היא בסמיכות ל"חטופים", היא בלתי נמנעת, ודווקא מפתיעה לטובת האחרונה. ההחלטה להתמקד בדרמה של החטופים עצמם ולא להתפתות לקו עלילה של סדרת אקשן הוכיחה את עצמה כאפקטיבית וככזו שהיוותה מנוף הצלה לכל דמויות הלווין. מה שחסר ל"הומלנד" הוא נשמה, ואפילו דמותה קרועת העיניים והנפש של קרי (קלייר דיינס) לא הצליחה להשליך מעצמה על גילומו הממולמל והפלסטיקי של פדוי השבי ניק ברודי (דמיאן לואיס). עם כל הפגמים, עם ההפקה הזולה יותר, ואפילו כאשר הדיאלוגים לא שירתו את השחקנים "חטופים" ניצחה בתחום החשוב ביותר. היא הכפיפה לטובתה את הטראומה הישראלית הלאומית, חשפה את הצד הפגיע והאנושי של הברגים שמאפשרים את המנגנון הגדול מהם, והצליחה לרגש ולהכאיב.
מה חשבתם על סיום העונה של "חטופים"? ספרו לנו בפייסבוק