העולם כמוזאון מעצבן
לאן ייסעו בעוד חמישים, שישים שנה, בעוד מאה? אולי לירח, מקסימום למאדים. ואם מדובר בתיירות המונית, גם זה לא, כנראה; יקר מדי. להרים הכי גבוהים (בטיפוס לאוורסט יצטרכו כנראה להזמין תור עשר שנים מראש), למושבות צוללנים במעמקי האוקיינוס, ייסעו אולי די הרבה, אבל כמו עם אנטארקטיקה היום לא מספיק כדי להפוך אותם לקוסטה דל סול של המאה הבאה, מה שיקרה כנראה לאיי סיישל.
לאן ייסעו ההמונים בעתיד? בעיקר לעבר, עטוף בצלופן. ייסעו לבועות של פעם, לשמורות טבע ולפיסות היסטוריה משוחזרות על פי נושאים, והכול ייראה כמו מוזאון אחד גדול, נקי וסטרילי ומסודר וידידותי לסביבה, גם אם העבר לא נראה בדיוק ככה.
אבל לפני זה קצת היסטוריה, שגם אם אי אפשר להסיק ממנה בנוגע לעתיד, אולי היא יכולה לספק השראה לתחזית: בימים טובים יותר (לפני עשרים שנה?) אפשר היה לנסוע למקומות הנכונים בעונה הלא נכונה ולצאת מזה בזול ולא צפוף, ולא מדובר בנוסטלגיה של זקנים, הימים ההם היו רעים יותר מהרבה בחינות, אלא בעובדות פחות אנשים נסעו נקודה. אבל בלונדון, או פריז, ואפילו בוונציה, כבר אין עונות, את מזג האוויר קשה לחזות, וכנראה לא רק בגלל "אל ניניו"; אולי משום שכדור הארץ מתחמם, מה שמביא אתו משום מה קרה ושיטפונות לא צפויים, וחוץ מזה שם תמיד צפוף. ובאיי סיישל ממילא אין עונות, מה שאמרו פעם, ולא בצדק, על ישראל, אבל גם שם יהיה צפוף, וגם פה. כמו במוזאונים. עניין מתמיה למדי.
ואם להיזקק שוב לטענה הנשמעת כמו טרוניית קשישים, אבל לאמתו של דבר אינה אלא תיאור עובדתי, הרי הוותיקים בעכברי המוזאונים זוכרים בוודאי שעוד לפני פחות משלושים שנה אפשר היה להיכנס לתערוכה גדולה במוזאון מכובד ולראות משהו אחד הוותיקים שבהם, הפילוסוף הצרפתי ר?וול, אפילו כתב את זה במפורש. מתישהו בשנות השבעים זה השתנה, אולי כשהציגו במוזאון הבריטי בלונדון את אוצרות המלך המצרי תות אנכ אמון. אנשים ישנו על המדרכה כדי לראות לרגע קצר וצפוף בראשי שכניהם למדרכה את תכולת הקבר שלו, ומאז נדמה שהם לא מפסיקים לעמוד בתור מאמסטרדם עד ניו יורק, ומרומא לשי?אן, בשביל לא משנה מה ואן גוך, אמנות סינית קדומה, בני דורו של קראוואג'ו, זהב סקיתים, אפילו "צבעים" בירושלים.
פעם היה לא רק פחות צפוף, גם יותר קל, כי היה ברור מה זה מוזאון: מקום של שימור העבר, עם גופות חנוטות, פוחלצי חיות נדירות, ציורים ופסלים של אנשים שמתו מזמן; וגם לא היו כל כך הרבה. מאז התרחב מאוד מושג המוזאון והתמסמס מאוד מושג העבר, והמוזאונים מתחרים בטלוויזיה ברצון לתפוס את הרגע החולף לפני שהוא יספיק להתקרר, שלא לומר למות בכבוד; המוזאונים נהפכו לכוורות עמלניות של יצירתיות, הם משתדלים לכסות את כל שטחי החיים, ויש כמובן הרבה מאוד.
בחוברת האחרונה של כתב העת ארץ וטבע, למשל, כתוב שבישראל פועלים כיום כמאה מוזאונים לתולדות ההתיישבות ואתרים היסטוריים הפתוחים לקהל הרחב, ומבקרים בהם קרוב לשני מיליון אנשים בשנה. שליש מתושבי המדינה, ואם מוציאים מכלל חשבון עוללים בעריסה, חולים מרותקים למיטתם, אסירים וכיוצא באלה, בטח יותר מחצי. וישראל, אם להסתכן בהכללה, אינה יוצאת דופן בעניין זה, שאפשר לכנותו בשם ההולם, אם גם מכוער מוזאליזציה. כמו שאינה יוצאת דופן באקדמיזציה (החלת משטר לימודים כמו אוניברסיטאי על כל פעילות אנושית, מרקמה אמנותית ועד ניהול משרד); שני תהליכים שנובעים ככל הנראה מהאמונה שכל בני האדם שווים, כשנלווית לה ההכרה בריבוי אופני ההתבטאות והיצירה שלהם.
בכיתה העולמית ההולכת וקמה לנגד עינינו כל ילדה יכולה, ולכל אחד יש מקום לתלות עליו ציור או שיר, לספר במילה או בתנועה את תולדותיו כפי שהיא רואה אותן, לכנס צופים סביב מדורת השבט שלו. בקיצור, בעולם שוחר צדק לכול, שכל מקום בו הולך ונהיה דומה לכל מקום אחר, וגם צפוף יותר, ושאין סיכוי גדול לצאת ממנו במאה הקרובה, בעולם כזה לא יהיה לאן לטייל, לברוח, אלא לפארקים "נושאיים" (יומיים של הרפתקאות ביער אוכלי אדם, למשל), מאורגנים כמו מוזאון מסודר (עם מפות והסברים דידקטיים, תנועה חד?סטרית ושירותים נקיים), לשמורות טבע ולשמורות עבר שמנוהלות כמו מוזאונים (עם תור ארוך וכרטיסי כניסה לפי שעות), וכמובן למוזאונים.
וכל המוזאונים האלה יציגו, ברוח הזמן, עבר קצת יותר אופטימי וידידותי לסביבה ממה שהיה מקובל. כמו תצוגה שראיתי לפני שנים אחדות בפתיחת המוזאון האינדיאני בניו יורק, שהיו בה בגדים רקומים וכלים יפים וסרטי וידאו עם צ'יפים נשואי פנים מציעים פילוסופיה מהזן העמוק, אבל אף לא קרקפת אחת.
שמורות עבר מקומות שההיסטוריה פסחה עליהם שנים עד שיום אחד מישהו שם לב שזה מעניין ומחליט לטפח אותם ולשמור שלא ישתנו (כמעט)
זה לא עניין חדש לגמרי: המצודה הגדולה של ק?רק?סו?ן, למשל, בדרום מערב צרפת (הכי גדולה באירופה), מקום חשוב בימי הביניים שנזנח כמעט לגמרי במאה ה?17, משכה את עינו של פרוספר מ?רימ?ה, הסופר הידוע והמפקח הכללי על המונומנטים ההיסטוריים מטעם ממשלת צרפת. הוא ראה את החורבות בשנות השלושים של המאה ה?19, התלהב ומסר אותן לשחזור בידי האדריכל ויול?ה?לה?דוק, שרוחו הרומנטית שיוותה למקום מראה עוד יותר ימי?ביניימי משהיה לו בימי הביניים, ועד היום זהו אתר תיירות למופת, בלי כניסה למכוניות, מתוחזק יפה ושופע מסעדות וחנויות מזכרות, וצפוף מאוד.
אבל לא מסריח. כמו פרחים מיובשים, גם לשמורות עבר אין בדרך כלל ריח אלא אם זה ריח של חומרי ניקוי וקרקסון העתיקה?חדשה לא רק יפה יותר, או לפחות רומנטית יותר, משהיתה העיר בימי הביניים, היא בוודאי נקייה יותר; תרנגולות וגלי זבל ועביטי שופכין אפשר לראות בסרטים על ימי הביניים (למשל "מקבת" של פולנסקי), אבל לא באתרים המשמרים את העבר כמו שהוא לא היה.
מסע אחר, 100 (ינואר 2000)
הרים ונהרות לעולם / דן דאור, הוצאת עם עובד